יום שישי, אפריל 29, 2005

דליפרי סטטוס נוטיפיקיישן (פיילור)

This is an automatically generated Delivery Status Notification.
Delivery to the following recipients failed:
ra'ais@heaven.com




זה מה שקיבלתי, אבל בואו נתחיל מההתחלה של הסיפור, הא?

אתם יודעים מה... נתחיל אפילו קצת לפני ההתחלה של הסיפור. עוד לפני הסיפור, כמה מילים על הראיס.

הייתם מאמינים שאפשר להתאהב בי?
זה בסדר, אתם יכולים להגיד "לא". ככה גם אני רציתי להגיד.
אבל פעם, וזה היה לפני הרבה שנים, מישהו פתאום התאהב בי.
אמנם רק אחד, הוא היה הראשון והיחיד והאחרון, אבל מספיק אחד בשביל להוכיח שזה אפשרי. ואתם בטח מבינים את המשמעות של הגילוי הזה, בלי שאני אשפוך כאן הרבה מילים על זה, נכון?

אבל, נו... גם זה נגמר מתישהו.
בטח אפילו אתם שמעתם שכבר נפרדנו, וגם מערכת היחסים המוזרה וההזויה שהיתה לנו נגמרה.

את זה רציתי לכתוב לכם פעם, אבל בסוף מחקתי.


לפני כמה ימים היה לו יומולדת, לראיס שלנו. שלי.
כן, כן. אני יודעת שאנחנו כבר לא ביחד, והוא חי (כלומר, מת) במקום אחר בכלל. כן, אני יודעת שאנחנו כבר הרבה זמן לא מדברים, ואפילו את שני המכתבים שכתבתי לו והראיתי לכם כאן מאז שהוא מת, אני אפילו לא שולחת. כי מה הטעם?

אבל... לא להתקשר ביומולדת?
לדעתי זה מין קו אדום כזה, נקודת ציון, אבן דרך, איך שלא תקראו לזה.
לא להתקשר ביומולדת זה לשים תמרור: "סוף הדרך".
ומה, שאני אשים כזה תמרור על הראיס ועליי?
קצת מפחיד.

מצד שני, להתקשר? ככה פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן שלא דיברנו?
והוא בכלל זוכר אותי? (הרי לי הוא היה כל-כך משמעותי, כבר סיפרתי לכם. אבל אני מבחינתו, מה אני? עוד פסיק אחד בספר שלו)
ומה אני אגיד לו? ומה הוא יגיד לי?

וכמו שהסופרת הישראלית שלכם כותבת, צריך סוף לסיפור אהבה.

אבל אמנם צריך סוף, אבל דווקא עכשיו?

ככה התלבטתי ימים ולילות, וגם את ההתלבטות הזו כתבתי כאן ומחקתי.



בסופו של דבר, ביום של היומולדת שלו, עד שעות הערב בכלל שכחתי מזה.
הדחקתי כנראה, כמו שהפסיכולוגים אומרים.
בערב נזכרתי, והתלבטתי לי כהוגן, ובסוף החלטתי ללכת על דרך הפשרה ולכתוב לו מכתב. אי-מייל, כמו שהאמריקאים אומרים. כי מכתב אמיתי אי-אפשר לשלוח לאיפה שהוא נמצא, אבל מסתבר דווקא שאי-מייל אפשר.

7,500 אתרים מצאתי בגוגול כשחיפשתי "אימייל טו הבן".
בהתחלה קצת פחדתי, כי הוא בהבן של המוסלמים ואני בכלל נוצריה, אבל באתר היה כתוב שיש רק הבן אחד ויש הל אחד.


אז כתבתי לו.
כתבתי לו בזהירות בזהירות, מילים שקטות ועדינות, ושלחתי....
לא עברו חמש דקות, וכבר חיכתה לי תמונה קטנה של מעטפה בלמטה של המחשב. נכנסתי למעטפה וכבר חשבתי שתהיה לי שם תשובה מהראיס, אבל מה שקיבלתי זה כל מיני שטויות באנגלית, מה שכתבתי לכם כאן למעלה.
דיליברי סטטוס נוטיפיקיישן, כלומר - הודעה על הסטטוס של השליחה.
ובסוגריים - פיילור. כשלון.
יעני, לא קיבל את המייל.

לא התעצלתי, ועשיתי קופי למכתב ועשיתי פייסט ושלחתי שוב אימייל טו הבן במילים זהירות ושקטות....
בטח ניחשתם. לא עברו חמש דקות, תמונה של מעטפה, דיליבירי סטטוס נוטיפיקיישן - פיילור. כשלון.
יעני, אין מייל.

נו, לא היתה לי ברירה. שוב קופי, שוב פייסט, שוב אימייל טו הבן, שוב מילים זהירות ושקטות ועדינות, שוב חמש דקות, שוב מעטפה, דיליבירי סטטוס. כשלון.

ושוב שלחתי, קופיפייסטאימיילטוהבןמיליםזהירותחמשדקותמעטפהסטטוס. כשלון.

ארבע פעמים שלחתי לו אימייל טו הבן, ובסוף התייאשתי.

כל זה היה ביום שלישי בלילה,
וכבר כתבתי כאן הכל - אבל ברגע האחרון מחקתי.

אתמול היה יום רגיל, לא משהו מיוחד.
סתם יום של חול, וליהודים - סתם יום של חול המועד.
לא ניסיתי לשלוח שוב, כי התאריך של היומולדת עבר.
וכבר ציירתי לעצמי את בראש את התמרור של סוף הדרך על היחסים של הראיס ושלי, וכאילו לא מספיק שהייתי צריכה להתמודד קודם עם המוות של הראיס - עכשיו גם המוות של המערכת יחסים שלנו. קודם היא פשוט לא היתה, אבל עכשיו פתאום היא מתה, והנוכחות המתה שלה מילאה אותי.

זהו. עכשיו זה באמת זהו. אין יותר שיחות, ואין יותר לראות אותו, ואין יותר מכתבים, ואין יותר מחשבות, ואין יותר כלום. וגם שנה הבאה ביומולדת אין כלום, כי אחרי ששנה אחת לא אמרת מזל טוב, אי אפשר להתקשר שוב פתאום אחרי שנה. אי אפשר. זהו. נגמר.

וכנראה זה הגורל, עם ארבה אימיילים של דיליברי סטטוס ושל כשלון.
איזה מזל, שיש לי כזה גורל בטוח בעצמו ויציב, שיודע מה הוא רוצה ומה קורה.

וגם את כל המונולוג פרידה ומוות הזה כתבתי כאן אתמול, ומחקתי אותו. כי מה כבר מעניין אתכם מונולוג פרידה ומוות, הא?






מה אני אגיד לכם.
אפילו תמונה של מעטפה לא הייתה.
במקרה, ממש במקרה, פתחתי את האאוטלוק שלי ובאינבוקס ראיתי 1 בתוך סוגריים, ופתאום ברשימה של המכתבים השם שלך הופיע שם, מודגש. פעמיים לחצתי, וקראתי את המילים שאתה כתבת. גם הן היו זהירות, ושקטות, ועדינות.
לא אמרו הרבה, מרוב זהירות ושקט ועדינות. כמעט שתקו.
קראתי במבט אחד את הכל, ואז קראתי את השורות הראשונות ואז את השורות האחרונות ואז קראתי הכל, שורה אחרי שורה.
כלום לא אמרת שם, אבל כל הרגשות והמחשבות הציפו את כל הגוף שלי ואת הלחיים והשערות. וגם את העיניים.
עלק גורל בטוח ויציב.

ואת כל ההשתפכויות האלה, אחרי שהם יצאו לי מהעיניים והראש, כתבתי לכם פה, לשתף אתכם, שתדעו. אבל, נו, אתם בטח כבר מנחשים לבד. לא שלחתי בסוף.




ואחר כך חשבתי,
וואלה
איזה פדיחות.
כל הרבה השקעתי באימייל טו הבן זהיר ושקט ועדין,
ובסוף הצפתי את הראיס שלי בארבעה אימיילים.
מעניין מה הוא חשב על זה...
את זה כבר הייתי חייבת לכתוב לכם
וגם לשלוח.