אני מתגעגעת אליך, יא ראיס. את זה אני אומרת כפר מעכשף, שלא תחשוף לרגע אחד שאני לא מתגעגעת. למרות שביקשתי ממך שלא תיתן לי להתגעגע אליך.
ואני לא שכחתי אותך, יא ראיס. את זה אני גם אומרת ישר בהתחלה, שלא תחשוף לרגע אחד שאני שכחתי.
לא שכחתי אותך, אפל שכחתי איך אתה נראה.
היית מאמין?
אתה, שהזקן שלך היה תלוי שם בעזה המלוכלכת שלך על הקירות כמו דודי בלסר של אל-יהוד, וגם כאן בבאריז היו לפעמים תמונות שלך בעיתון, דפקא אותך שכחתי. את איך שאתה נראה.
זכרתי שיש לך זקן, וזכרתי שיש לך שיער שבעם מזמן היה שחור ובעם לא מזמן היה אפור, וזכרתי גם שתמיד לפשת את המדים האלה בשפיל להרגיש כמו ילד בן 18. לא זכרתי את הבנים שלך.
אולי אתה מתחיל לקיים את הבקשה שלי, שלא אתגעגע אליך?
לא ככה רציתי שזה יהיה.
יכול להיות שזה אפשרי?
שלאט לאט מפסיקים לזכור
ולאט לאט מפסיקים להתגעגע
ולאט לאט מפסיקים לאהוף?
אני מאוד מקפה, בלי להעליף אותך בעלי האוהף.
היה לי קשה לאהוף אותך כשהיית חי,
וקשה לי לאהוף אותך עכשיף כשאתה מת.
אני עדיין מתגעגעת, שלא תחשוף. ועדיין חושפת עליך, גם בלי לזכור איך הבנים שלך נראות. אני זוכרת את האף שלך, ואת השפתיים, והעיניים, והלחיים. זוכרת כל חלק בך. אבל לא מצליחה להעלות לי בראש תמונה של הכל ביחד. אבל אני עדיין חושפת עליך.
ועדיין חושפת, למרות שמה זה עוזר לנו שאני חושפת ומה זה עוזר לנו שאני מתגעגעת. ומה זה עוזר לנו שאני אוהפת?
ואתה? אתה אוהף?
מצאת לך מישהי שם, בגיהנום או איפה שאתה לא נמצא?
אני יודעת שגם לפני שמתת היתה לך מישהי שם ברמאללה המסריחה שלך, ואף בעם לא הפנתי למה אתה לא עוזב אותה ובא לכאן לבאריז.
אבל לך היו את האנשים שלך שם בפלסטין. ולי? לי לא היה כלום.
לי היה אותך,
ועכשיו גם זה אין.
והיתה לי האהפה שלך אליי,
וגם זה אין.
והיתה לי האהפה שלי אליך,
ו...וזהו, יא ראיס, בעלי האוהף.
הנה נגמר לו עוד מכתוב שאני לא שולחת,
גם כי זה כואף מידי ואישי מידי בשפיל לשלוח
וגם כי אני לא יודעת מה הכתופת החדשה שלך שם בגיהנום.
שלך תמיד,
סוהא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה