נדיפות של מנסחים

יש מי שיקרא לזה מקרה,
יש מי שיקרא לזה סירוף מקרים,

יש מי שיקרא לזה אל-יהוד מאנייקים גנפים בני גנפים כולם.

הבלוגוספורפרה הזאת, שאני כותפת בה מכתובין לבעלי האוהף, הראיס, כפר מזמן הפסיקה להיות אישית. כי בכל זאת, אני לא רק אשתו הקטנה (כמו שאסל היהודים אוהבים להגיד) וגם לא סתם אלמנה, אני המלכה (הגולה, בינתיים) של הפלסטינים - ובתור מלכה שכותפת בלוגוספורים זה לא מפתיע שקוראים אותי אלפי הנתינים שלי וגם אלפי טוריסטים (וגם טרוריסטים).
וכנראה גם כמה יהודים.

לא שאני רואה טלנופלות, אני לא כזאת שטחית. ובטח שלא טלנופלות יהודיות. אפל איזה חפרה סיברה לי על טלנופלה שנקראת בירות אסורים, שזה טלנופלה על הנאכבה ועל כל התקופה ועל רומן של איזה ערפי אחד עם יעל בר-זוהר, שהיא משחקת שם בלונדינית מהממת ולא מוסלמית בכלל. מזכיר לכם משהו??

ערפי, ובלונדינית מהממת? זה אני והראיס!!

והיא גם לא מוסלמית, כמו הערפי שלה שהיא מאוהפת בו והוא מאוהף בה.

זה בול הסיבור שלנו. גנפים. את כל הסיבור חיים שלי הם גנפו שם בטלנופלה.

על זה... על זה עוד יכולתי לסלוח. מאז שאני מלכה למדתי את מה שאנחנו קוראים "נדיפות של מנסחים".
אבל אפילו הבולוגוספורה שלי הם גנפו!!

מסתבר שהטלנפולה הזאת של הסיבור חיים שלי, בירות אסורים, נמצאת בתוך טלנפולה אחרת שקוראים לה טלנפולה בעמ (מקוריים היהודים האלה עם השמות, אה?). ובתוך הטלנפולה בעמ הזאת, היתה בעם אחת קראו אותה אפרת. מתה (נו, אפשר לחשוף. איזה סיבור עשו מזה שם בטלפיזיון). ויש אחת קוראים אותה רננה, והיא לא מתה.

עד כאן זה אמנם מזכיר את הסיבור שלי (איש אחד מת, האישה השניה לא מתה) - אפל אפשר לסלוח כי אולי יש עוד מקרים כאלה בעולם.

אז באמת, עד עכשיף שתקתי.

אבל לפני כמה ימים, הם ממש הגזימו בטלנופלה בעמ שלהם. זאת שקוראים אותה רננה, כותפת מכתף לזאת שמתה.

על המחשף היא כותפת, כי איך היא תכתוף מכתף אמיתי למישהו שמת?

במקום "בעלי האוהף" או "הראיס" היא כותפת שם "אמורה", אפל ברור לכולם שזה רק בשפיל לטשטש עקפות.

גנפים כאלה.

יש פה קטע מצולם של רננה (איזה שחקנית מכוערת בחרו שתהיה כמו סוהא) כותפת את המכתוב ל"אמורה" שלה.

שלא תחשפו, זה היה לי ברור שאני (וגם הסיבור שלי) כל כך זוהרים ונוססים שברור שמישהו עוד יעשה מזה סרט או סדרה או טלנופלה - אבל לגנוב?? זה רק יהודים יכולים. ומילא שאת הסיבור שלי הם גנפו, יאללה בסדר. על זה אני עוד יכולה לסלוח.

אבל את המכתפים הם גנפו לי?? הם לא מתביישים? את השיחות הכי אישיות שלי עם הראיס שלי, גם את זה הם גונפים?

איפה הבושה? כול כאלב ביג'י יומו.

מסתבר שגם את השיר של הטלנפולה הם גנפו מהחיים שלי:

אז בואו לראות אותי מתה
בין שמונה לתשע
ולא יקרה לי כלום

בואו לראות אותי קמה
לתחייה בברק הסיום

בואו לראות אותי רסה
אחרי התהילה
בדרך לתגלית

ואין לי זמן בשפילך, מותק
זה לא כתוף לי בתסריט

תמיד אני שוכחת
את השורות שלי
ואין מי שיזכיר לי

תמיד אני חושפת
שהחיים שלי
גדולים יותר
מכל תפקיד
שנכתף בשבילי

אז בואו לראות אותי
בואו לראות אותי
על המסך שלי
זה הכל אמיתי

אז בואו לראות אותי
בואו לראות אותי
על המסך שלי
והכל אמיתי

תמיד אני בורחת
רחוק בדמיוני
אפל חוזרת לעצמי בברק השני

ואיך אני כופשת כותרות בחדשות
ביקורות לא יעסרו אותי
תעזפו, זה סתם שטויות

אז בואו לראות אותי
בואו לראות אותי
על המסך שלי
והכל אמיתי

זה תפקיד החיים שלי,
אז בואו לראות אותי
על המסך שלי,
והכל אמיתי.

הכל אמיתי, עלק.

האסילות מחייפת

בעלי האוהף,

תראה כמה התקדמתי מאז שמתת. איפה הייתי אז ואיפה אני עכשיף.

כמה התבגרתי, כמה יפיתי, כמה התקדמתי.

מה הייתי אז? סמרטוט. אשתך עלק. הייתי הנוסריה הבלונדה שאתה מחביא בבאריז. אפילו לא הייתי איתך, ברמאללה המסריחה והמאובקת שלך עם כל הערפים ובעזה עם הביוף ברחופות והזפל בגגות.

הייתי אישתך, אפל מרחוק. מזל שהיה לי את החשבון בנק שלך כאן באירובה, אחרת אני לא יודעת מה הייתי עושה.

ועכשיו תראה מה אני. מלכת הפלסטינים הגולה בבאריז.

בעם, לא נעים לי להגיד, בחות אהפתי אותך. בעסם, זה לא נכון. מאוד אהפתי אותך, אפל אהפה אחרת. אהפתי וכעסתי ורפתי. רפתי איתך הרבה כשהיית חי, והנה עכשיף אתה מת ואיך אפשר לכעוס על מישהו שמת או לריף עם מישהו שמת? עכשיף אני רק אוהפת.

אוהפת, ומתגעגעת גם.

בעם, איך היינו מדברים? או שהיינו ביחד, או שהייתי מתקשרת, או שכותפת אליך מכתובין. אז מה כפר היה לי לכתוף?

אפל עכשיף... איך אפשר להתקשר למישהו שמת? איך אפשר לכתוף לו מכתפים? לאן לשלוח? מה כותפים על המעטפה?

אז עכשיף אני כותפת לכולם. באינטרנט. בבלוגוספורפרה. אני כותפת להכל, ובגלל שאתה מת אתה בטח כמו אללה נמצא בכל מקום, אז בטח אתה קורא. זאת הדרך היחידה שלי לכתוף אליך.

לכתוף לכולם ולא לכתוף לאף אחד. גם הכל וגם כלום, והכל בבלוג אחד.

אז כתפתי שוואחד - אני מלכת הפלסטינים הגולה, ותניין - אני כותפת בלוג.
וואחד ועוד תניין שווה תלאתה - וזה אומר שהאסילות מחייפת.

איזה נירופיר אחד, מן אל-יהוד, הסתכל על המילה בלוג באנגלית ואמר שזה נראה לו כמו 3108, שזה יעני שלושים ואחת באוגוסט, אז הוא החליט שזה יהיה היום של הבלוגים. ואני, כמו שאמרתי האסילות מחייפת, ובתור מלכה בלוגוספורפרית אני שמתי לי בסד מין תמונה לבלוגדיי הזה, עם קישור אפילו.

BlogDay2005

הרעיון עסמו די מפגר (בכל זאת יהודי המסיא...) וכל הסיבור זה שביום האחרון של אוגוסט כל אחד בבלוגים נותן קישור לחמישה בלוגים אחרים. מפגר לאללה, אפל מה לעשות. מלכה מלכה, אפל את החוקים המלכה לא קופעת.

אז למרות שזה לא ממש בלוג, בעלי האוהף, אלא סתם מחסן של מכתובין שנכתפים אפל לא נשלחים, למרות זאת האסילות מחייפת וגם אני אשתתף בבלוגדיי הזה אפל אחר כך אני מפטיחה שהבלוג הזה יחזור להיות הבלוג האישי שלי ושלך.

ושל כל העולם.

שילך תמיד,

סוהא.

חלום (מתוק?)

כפר מזמן קפעו את זה, את הבגישה של המלכות הגולות בבורגנשטרט. לפני כמה חודשים קפעו את זה, ואני קפעתי עם דליה למה, המלכה הגולה של הסינים בטיבט, שניסע ביחד והיא תאסוף אותי בדרך מבאריז.

והנה הגיע יום המפגש, ואני לא ידעתי אם דליה זוכרת - כי בכלל לא קפענו בדיוק מתי היא תיקח אותי ומאיפה. לדליה אין טלפון, כי אין להם בכלל חשמל שם בסין.

בלית ברירה התחלתי ללכת. כן כן, ללכת. הלכתי על הכביש המהיר שבין באריז לבורגנשטרט.

חשפתי, אולי אני אלך ואלך ובדרך אראה שם את דליה והיא כפר תיקח אותי בשאר הדרך, כי בורגנשטרט רחוקה מאוד מבאריז שילי.

ועוד אני הולכת לי על הכפיש המהיר, וביתאום מכונית שבאה לכיפון שילי מאטה, ואתה שם.

אתה קסת מוזר, בלי זקן ובלי שיער על הבנים בכלל, ואולי אפילו היה לך שיער ארוך ואולי גם לא - אני לא זוכרת. והיית שמח לראות אותי.

ואמרת לי אהלן וסהלן יא סוהא חביבתי, כיף חלק?

ואני עוד לא הסבקתי לענות לך, ואתה כפר נסעת כי היו מאחוריך הרבה מכוניות ועשית בקק.

ואתה נסעת, ואני לא ידעתי אם נסעת כפר לאן שנסעת או שסתם נסעת קסת וחיבשת מקום לעסור בשפיל לדבר איתי אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותך, יא ראיס אהוף שילי.

ואתה נסעת, ואני רסתי ורסתי על הכפיש המהיר בין באריז לבורגנשטרט, ואני כפר חושפת איך אני מאחרת ואיך זה יתחילו מפגש של המלכות הגולות בלי המלכה הפלסטינית הגולה בבאריז, ומה יהיה להם שם? דליה למה? אפילו נור היא לא מלכה גולה באמת, אלא רק מלכה-אם גולה.

ורסתי ורסתי ואתה עסרת. ויסאת מהאוטו שילך, וחייכת והבנים שילך היו כל כך חלקות ויפות, ואפילו השפתיים לא רעדו, ואתה אמרת שאתה מאוד ממהר ומאוד מאחר אבל בכל זאת אתה עושה לי ג'סטה והנה נלך קסת ברחוף או בכפיש ונדבר. עד הכסבומט ובחזרה לאוטו, לא יותר. ואני אלפה אותך, כי אתה מאוד ממהר.

אני מיהרתי למשהו בי אלף יותר חשוף מכל דפר שהיה לך אפילו כשעוד היית חי, אפל מה אני אתחיל לריב איתך עכשיף?

אני לא זוכרת אם שאלת אותי מה שלומי ומה אני עושה, ואם כן - אני לא זוכרת מה עניתי לך. אפל אני זוכרת שאתה סיברת לי שאתה מורה. מורה בבית ספר. נשבעת באחוזת קפר של בעלי במוקטעה, זה מה שסיברת לי. מורה לאנגלית? או אולי מתמטיקה? זה מסחיק, כי את שני הדפרים האלה לא ידעת כשהיית בחיים. אז אתה מורה לאנגלית, ככה אתה מסבר לי, או למתמטיקה, ובגלל זה אתה נורא נורא עסוק ואין לך זמן להיבגש איתי ולדבר איתי. והנה כפר ירדנו מהכפיש המהיר ואנחנו בתוך עיר, בטבורה של עיר כמו שכותפים אל-יהוד, ואנחנו הולכים לכסבומט ואתה מוסיא 900 יורו ואני ביתאום אומרת לך: רגע, יא ראיס שילי, הנה עכשיף כפר החופש הגדול אז כמה שאתה עסוק להיות מורה לאנגלית בבית ספר - עכשיף אתה כפר לא עסוק, למה מי יש לך ללמד בחופש גדול. אז אתה יכול להיות איתי. להיות איתי, יא ראיס שלי.

ואתה מסתכל בי בעיניים טופות ובחיוך טוף ובאמת כולך נוטף טוף ואומר לי - לא, דפקא עכשיף בחופש אנחנו יותר עסוקים.

באמת בלי טיבה אחת של רוע אמרת לי את זה, והנה כפר חזרנו לכפיש המהיר ואתה נכנסת לאוטו שלך ונסעת, והנה מלכה פלסטינית גולה עומדת לפד על הכפיש המהיר בין באריז לבורגנשטרט ומחכה לדליה למה שאולי תבוא ואולי לא.

ובבוקר כשקמתי רסיתי להתקשר אליך לסבר לך את החלום,

ואז נזכרתי שאתה מת.

שילך תמיד,

סוהא.

אז למה לי בוליטיקה עכשיו?

אני באמת לא יודעת מה הוואינט האלה שמו לי בוליטיקה בבלוג שלי.

הבלוג שלי הוא בלוג סנוע, קטן, פשוט כזה.

אני בכלל לא מסתדרת עם הבלוגוספורפרה הזאת, יא ראיס שלי, אבל מה אני יכולה לעשות במקום זה?

הבלוג הזה הוא חסי-חסי. זה קסת לכתוב אליך וקסת לכתוב אל אף אחד וקסת לכתוב אל כל העולם.

כי רק אליך לכתוב, יא ראיס שלי, אני מפחדת.

יא ראיס שלי,

כמה התאבקתי, כמה התאבקתי להניח לך. להניח לנו.

לעזוף את זה כפר. לעזוף אותנו. לעזוף אותך.

לתת לך למות בשקט.

לתת לנו למות בשקט.

כי מי שלא מת - גוסס.

כל הבלוג הזה, הוא רק בשפיל שיהיה לי איפה לכתוף מכתפים בלי להפריע לך.

כל היומולדת שילך התאפקתי והתאפקתי, וחשפתי שהנה זהו נגמר ואם ביומולדת לא כותפים מכתפים - אז אף בעם כפר לא כותפים. נגמלתי.

אז לא, לא נגמלתי

עדיין קסת מתגעגעת

ואתמול כפר לא התאבקתי

וכתפתי מכתוב

לא ארוך, דווקא קסר מאוד

וגם באתי לקפר שלך, לדבר קסת

ואתה לא סיברת כלום, רק שנעלפת שלא באתי קודם.

ואני? וההיעלפויות שלי?

על זה לא דיברנו.

אולי בפעם הבאה, ראיס שלי?

אני, אל תשכח מה אמרת לי בעם, עוד לפני שמתת,

אני נעלפת משטויות אני.

שילך תמיד,

סוהא

טפו

טפו
ואל-מהדרין היו אומרים: טפו טפו טפו
ואפילו טפי אחד.

אל-יהוד האלה, תאמינו לי, אסור לסמוך עליהם.

אני, שלא תחשבו שאני נעלפת מדפרים קטנים. אני ארבעים שנה הייתי הסמרטוט ריספה של הראיס הפלסטיני עד שאני ברחתי לבאריז והוא מת. ארבעים שנה, אפל בחיים לא בגעו בי ככה. שקרים, שקרים שקרים שקרים.

אפילו אל-יהוד ששמו רעל בבארות שלנו לא בגעו בי ככה. כי מי בבאריז בכלל שותה מים מבארות של עזה.

אז ממה כל-כך נעלפתי?

אז ככה:

אני ישפתי לי היום בסוהוריים בשאנז אליזה עם הילארי קלינטון, שתיתי קפה בוץ וקרואסון עם טחינה וסחוג, ודיברנו בינינו. מאוד דומות אנחנו, כמו אחיות. בלונדיניות שתינו (חלק טפעית וחלק לא טפעית), הבעל שלנו היה ראיס, הוא בגד בנו הכלף בן שרמוטה הזה, ועכשף שתינו הולכות עוד מעט גם להיות ראיסיות בעסמנו.

כשביתאום מתקשרים אליי בטלפון אל-סולולרי

אני בקושי שומעת מה אומרים לי, אפל שומעת ככה ברקע אומרים לי משו וויינט ועל שנאה ואכזריות וכל מיני מילים לא יפות. אמרו לי לפוא מהר לאינטרנט לראות מה כתפו. אני אמרתי באותו רגע להילארי שאני חייפת לרוס, למה אני סריכה להיות באינטרנט מהר לראות מה אל-יהוד כותפים עליי. בטח קוראים מכתובים אני כותפת בסוד לראיס שלי, וסוחקים עליי.

באוטו שוף התקשרו, אמרתי שאני בדיוק בדרך לאינטרנט אבל כפר סיברו לי הכל בטלפון באוטו

מה אני אגיד לכם?

בחיים לא בכיתי ככה. בחיים.

אפילו לא כשנשבכה לי כל הטחינה על שמלת הכלולות הכחולה שלי (תמונה של השמלת כלולות הכחולה - לקראת סוף הרשימה שקוראים לה "אני ומיס פיגי").

וככה כותב עליי ההוא מהאינטרנט:

"הבלוג של סוהא, או בתרגום משמו האנגלי גברת ערפאת מזמרת, נולד מתוך שנאה, נקמנות, זלזול ושמחה לאיד. המון דאחקות, חלקן אכזריות ובוטות במיוחד."

אז וואחד, איזה מין עיתונאי דפוק זה שלא מפין שחוס מגפרת ערפאת מזמרת, יש כאן משחק מילים שנון ומסחיק מאוד מאוד?

תניין, איפה שנאה איפה? שנאה למה? למי? וואלאק, מי יכול לשנוא נפש עדינה כמוני, וגם בלונדינית? ונקמנות? במי לנקום? על מה? מה שמחה לאיד? מה אכזרי? על מה הכתף היהודי מדבר שם??

טפו על העיתונאים היהודים.

מהלמטה של הבפנוכו של הלף שלי אני כותפת כאן, קורעת את הנפש שלי ומורחת כאן על המכתובים האלה באינטרנט,

משקה את הבלוגוספורפרה עם הדמעות שלי, ועם הדם של הראיס שלי (בדם שלי לא נוגעים, שיהיה ברור)

יא ראיס שלי, מאז שאתה מת - איך אני אכתוף לך מכתפים? אין לי דרך אחרת.

זה המקום היחיד שאני יכולה לכתוף דוגרי, לשכוח לרגע שאני המלכה הפלסטינית הגולה בבאריז, ולהיות רגע סוהא של הראיס שלי, שאוהפת אותו מאוד. לא זוכרת, אבל נורא נורא מתגעגעת.

ואוהפת.

טפו, וכאפה לבנים.

לא ככה, יא ראיס שלי?

שילך תמיד,

סוהא.