בוש לא בא לבקר

יא ראיס שלי, בעלי האוהב,
אתה אף פעם לא אהבת אותו במיוחד. הוא היה נוצרי שנולד מחדש, ואתה תמיד אמרת שאם נוצרי נולד מחדש - אז שיוולד בתור מוסלמי. ככה גם אני, נהייתי מוסלמית לפני שהתחתנו כדי שלא יהיו בעיות.
כבר בחיים לא אהבת אותו והוא לא אהב אותך, למרות שהייתם קצת דומים. הלהט המשיחי הזה שבוער בעצמותיכם, הכריזמה, הנחישות, הסקס אפיל. אולי דווקא בגלל כל הדמיון ביניכם - דווקא בגלל זה לא אהבתם אחד את השני.

גם במותך הוא לא אוהב אותך. בא היום לרמאללה, אפילו לא ביקר אותך. היית מאמין? הוא הגיע לביקור בפלסטין הגדולה, בפעם הראשונה בתור ראיס. הוא היה כבר פעם בפלסטין הגדולה-רבתי, מה שנקרא אל-אורדון, אבל פעם ראשונה מאז בוש ראיס הוא נזכר לבוא לפלסטין הגדולה. היה קצת בשטחים של אל-יהוד, היה באל-קודס הכבושה, הייתה ילדה אחת שרה לו שיר. נתנה לו ורד, נתנה לשימון פרס ורד. אתה זוכר את שימון, יא ראיס שלי? עכשיו הוא הראיס שלהם.
לך אף פעם לא שרו "סאמוור אובר דה ריינבו", ולא נתנו לך פרח. אני זוכרת הכל, יא ראיס שלי. לראיס שכן ששולט על כל הפלסטינים לא מתייחסים טוב, לא שרים ולא מנופפים דגלים. אבל ראיס של אמריקאים, בא פעם במיליון שנה, חושבים שהוא מלך העולם. ככה זה אל-יהוד.
אחר כך בוש בא לפלסטין הקטנה, שלנו. אבו מאזן נפגש איתו. אתה זוכר שפעם גם אנחנו היינו נפגשים עם כל מיני ראיסים? אולי כשהילארי קלינטון תהיה ראיסית של אמריקה היא תבוא לבקר אותו, כמו פעם. היא הייתה בלונדינית, כמוני. אתה זוכר ראיס, כמה בלונדינית הייתי?

אפילו בקבר שלך הוא לא היה. בחיי, יאסר שלי. אפילו לא בקבר. כזאת אחוזת קבר יפה עשינו לך, בסוף בוש אפילו לא בא לראות.
כשהילארי תהיה, אני מבטיחה לך שהיא תבוא. היא אוהבת אותי, תראה איך היא מנשקת אותי. גם אני אהבתי אותה. אבל אותך יותר.

תאמין לי, לא מבינה מה יש לבוש לחפש ברמאללה המאובקת, ובאל-קודס הערפילית. זאת התקופה להיות בפאריז. זאת התקופה. אתה תמיד העדפת להישאר בפלסטין שלך, ועכשיו כבר אין לך הרבה ברירות. אבל אם יש פאריז בגן עדן, ראיס שלי, או בגיהנום - תנסה לבקר שם.
ואם יש גם אמריקה שם, בגן עדן או בגיהנום שלך, אל תלך לבקר את הקבר של בוש. הוא לא ביקר את שלך.


שלך תמיד,
סוהא

האיש של חיי

יא ראיס, כבר כמעט שנתיים לא כתבתי לך. ומה שפה הולך, שלא תדע.
אבל גם מה שאתה יודע - שתדע לך שזה לא תמיד נכון. לא יודעת איזה שמועות הגיעו אליך שם למעלה או שם למטה, יא ראיס שלי, אבל אתה היית האיש של חיי.
לא בגדתי בך, זה כבר חשוב לי להבהיר מראש. לא בגדתי.
גם אם התחתנתי עם מישהו אחר, ואני לא אומרת שכן, אבל גם אם כן - לא בגדתי בך. גם אם התחתנתי עם מישהו אחר, לא אהבתי מישהו אחר. אתה האיש של חיי והראיס של חיי, ומאז שהלכת לא היה לי עוד איש ולא היה לי עוד ראיס.

בלב, זאת אומרת. כי ראיס היה, הרי מייד אחרי שאתה הלכת היה ראיס חדש.
וגם איש היה, כי כמה כבר אישה יכולה להיות בלי בעל?

אולי גם בלב קצת בגדתי. אתה האיש של חיי, אבל היו לי גם חיים לפניך. וגם אנשים לפניך.
לפני כמה ימים כשטיילתי לי ברחובות של מלטה - כי מתוניס כבר גירשו אותי כמו שפעם גירשו אותך - פגשתי את סומרי, שהיום קוראים לו אבו-דין. אבל אני הכרתי אותו פעם, כשאבו-דין היה סומרי ואבא של סומרי היה אבו-סמיר. כי סמיר היה השם האמיתי, אבל כולם הכירו אותו בתור סומרי.

אם אני צריכה לחזור אחורה אחורה, אני חושבת שסומרי היה האהבה הראשונה שלי. זה היה בגיל 12 בערך. היו גם אהבות קטנות, בגיל קטן יותר - אבל אני לא חושבת שילדה בת 8 יודעת באמת לאהוב. אני לא בטוחה שאני יודעת לאהוב, ואני בטוחה שאתה לא יודע לאהוב. לא אישה, לפחות. אתה ידעת לאהוב בילאדי שלך ועם שלך ותנועות שחרור שלך. וגם מצלמות אתה ידעת לאהוב, ועיתונאים שיראיינו אותך ויכתבו עליך. את זה ידעת לאהוב. אבל אותי לא ידעת לאהוב, וזה בסדר.
בגיל 12 בערך פגשתי אותו, את סומרי, וזה תלוי איך עושים חישוב אבל אולי הוא היה האהבה הראשונה שלי. עם כל כך הרבה כאבים מאהבה, אף פעם חשבתי מי היה הראשון. אבל זה כנראה הוא. אני לא חושבת שמה שהיה לי לפניו זה היה אהבה.
הכאב הכי גדול הוא מהאהבה הכי גדולה, שזה אתה. אתה האהבה הכי גדולה ואתה גם הכאב הכי גדול. והוא הראשון. האהבה הראשונה והכאב הראשון, וההרגשה הנוראה הזו של לנסות לעקור את המוח שלך מתוך הגולגולת רק כדי להפסיק לרגע אחד לחשוב עליו.
אם ככה מודדים אהבה, לפי זה שאי אפשר להפסיק לחשוב עליו, אז הוא בטח האהבה הראשונה.
ותראה אותך, ראיס. אתה באחוזת קבר המפוארת שלך ואני עוד לא מפסיקה לחשוב עליך ולכתוב לך מכתבים. שלא תחשוב שמישהו אחר אהבתי יותר. לא אהבתי את סומרי יותר, אהבתי אותו שונה.
ראשון.

קינאתי בו נורא. רציתי להיות אישתו, או חברה טובה, או החבר הכי טוב שלו, או החולצה שלו, או הוא עצמו. קינאתי בו נורא, ואם ככה מודדים אם זה אהבה - אז הוא האהבה הראשונה. כן ראיס, קינאה זה אהבה. קינאתי בו כי חשבתי שהוא הדבר הכי מושלם שיש, ובגלל זה גם אהבתי אותו. והוא באמת היה מושלם, במובנים מסוימים.
כן, איש של חיי, גם אותך אהבתי וגם רציתי להיות החולצה שלך. אבל אתה העדפת שאהיה האקדח שלך. רציתי להיות אישתך, ואתה היית נשוי למהפיכה.

אחר-כך נפרדו דרכנו. אחרי כמה שנים, אני קצת התבגרתי וסומרי קצת התבגר. אתה היית אז כבר מבוגר, ראיס, אבל אני הייתי אז עוד רק נערה. שוב פגשתי את סומרי, והפעם כבר לא קינאתי. לא קינאתי ולא אהבתי ולא מושלם. הוא היה שחצן, ככה אני זוכרת אותו יא ראיס שלי. שחצן ויהיר ועוד מילים שאל-יהוד אומרים על מישהו לא נחמד. היה בו משהו דורסני ומתנשא. הוא הקרין כלפי חוץ חוסר נחמדות. לא אהבתי אותו אז, יא ראיס שלי. לא אהבתי ולא מושלם ולא קינאתי. לא רציתי להיות אישה שלו ולא חברה ולא חבר טוב ולא חולצה ולא הוא עצמו.
אני אפילו זוכרת פעם אחת שהוא הקיא. הקיא, יאסר. היית מאמין? איך אפשר לאהוב בן אדם מקיא?
אולי קצת קינאתי, יא ראיס שלי. אני לא זוכרת, זה היה מזמן. אולי טיפה רציתי להיות סומרי, אולי היתה איזו טיפת קנאה מתחבאת איפשהו. אני באמת לא זוכרת, עברו שנים מאז. אולי רציתי להיות חולצה שלו. אתה, יא ראיס, אפילו חולצה לא לבשת. רק החליפה המכוערת הזאת של המדים הישנים. אתה היית משהו אחר, רציתי תמיד לרוץ איתך קדימה. איתך ואחריך. עם סומרי, רציתי רק להישאר מאחור.
אבל לא אהבתי אותו אז, בתקופת הנערות שלי.


וזהו, בעצם.
זה הסיפור של סומרי, ומאז לא ראיתי אותו. עד לפני כמה ימים, כשירדתי למטה לרחוב במלטה וחיפשתי קרואסונים טריים, כי הילדה רגילה לאוכל של פאריז, יא ראיס. וגם אני.
לא יודעת מה סומרי חיפש שם. לא דיברתי איתו. ראיתי אותו שם, הולך ברחוב. אמרתי לו שלום. הוא אמר גם לי שלום, אבל לא יודעת אם הוא זיהה אותי או שהוא ידע באמת מי אני.
אתה תמיד ידעת מי אני, ואני ידעתי מי אתה. אבל תראה לאן זה הוביל אותנו.
רק שלום הוא אמר לי, בלי שום רמז או סימן שהוא זוכר אותי. והוא הלך, ואני הלכתי לקנות קרואסונים שיהיה לזהווא, ושיהיה גם לי קצת בבית. וגם אכלתי שם קרואסון חמאה, ולא חיכיתי לבית כי הוא הכי טוב כשהוא טרי.
שתיתי גם קפה, ואתה עדיין הגבר של חיי. וקראתי שם עיתון, בבית קפה של הקרואסון. וגם קרואסון שקדים הזמנתי, שיהיה לי מה לאכול כשאני קוראת עיתון. וכוס קטנה של אייס קפה, שזה כמו קפה שחור שאתה היית שותה יא ראיס שלי רק עם קצת חלב ובפריזר. וגם קרואסון שוקולד, וסיימתי לקרוא עיתון וסיימתי לשתות קפה והלכתי הביתה ואתה הגבר של חיי, ראיס שלי, אבל מאז אני כל הזמן חושבת על איך אני רוצה להיות אישתו. או החולצה שלו.

סיבור של חורף

בּעם אחת בלפד, בכל ימי חיי - או יותר נכון, בכל ימי חייו של הראיס שלי - בגדתי בו.
בחיים לא הייתי מאמינה. בכל השנים שגרתי בשאנז אליזה, בעיר האורות, בעיר הכי רומנטית בעולם, תמיד נשארתי נאמנה לראיס המזוקן שלי.
ודווקא כאן, ברמאללה המאובקת והמיוזעת, שכל כולה מלאה עליפות וסקס אבּיל מזרח-תיכוני שהוא סקס אבּיל שלילי, סקס אבּיל של אופרדרפט. אלא אם מחובר אל המזרח תיכוני הזה גם כסף וממון, אז הוא באופרדרפט, דווקא כאן...
אפילו כסף לא היה לו. הוא אף בּעם לא אמר או אפילו רמז שיש לו הרבה כסף, אפל ראו עליו שלפחות לא חסר לא כסף. וגם זה משהו. הוא גם לא היה הכי יפה בעולם. אפילו לא הכי יפה בעולם הערפי. אפילו ברמאללה תמסאו בּו ושם יותר יפים ממנו.

זה היה בחורף. לא חורף כמו של היום, אלא חורף כמו של אתמול או שלשום. חורף קר ורטוף. הגשם דופק על החלון והרוח מרפרפת על בּני הלף, ומדגישה תוך שהיא חולפת דרכו את החלל שבו. הוא ריק והוא לפד, אפילו כלף לא עופר בּו.
אני הייתי אז נשואה למישהו שהיה כמעט מלך העולם. הראיס הכל יכול והבלתי מעורער של הרשות הפלסטינית, לא כמו האפרוח המרוט שהחליף אותו בתפקיד.
הוא, כך הסתבר לי בדיעפד, היה גם הוא תפוס. היתה לו חפרה, אפל אז לא ידעתי את זה. אני הייתי סריכה לחמוק ולהסתתר מהראיס שלי, ונראה כאילו הוא חופשי ומשוחרר מכל דאגה כזו. רק כשהוא נפרד מהחפרה שלו, הוא סיבּר לי על זה. במין נונ-שלנטיות כזאת, כאילו תמיד ידעתי, כאילו תמיד עמדו ביני לבינו הראיס שלי והפאטמה שלו, והנה עכשיו הפאטמה שלו בּינתה את המקום וכל מה שנשאר זה הראיס שלי.

אני והוא, באותו זמן, לא היינו ממש ביחד - אפל גם לא ממש היינו בנפרד. היינו ביחד, עד כמה שאשת הראיס יכולה להיות עם אחד מנתיניה. כשהוא נפרד מהפאטמה שלו, הוא היה עסוף. כאילו בא אליי כדי שאנחם אותו. כאילו אני סתם איזו ידידה שלו, כזאת שמדברים איתה על כדורגל ומסף החסה בשטחים, ולא.... ולא משהו אחר. אני אפילו מפחדת לכתוף מה.
באחד מלילות החורף, כשהגשם דפק על החלון ועל הגג ועל הראש, הראיס שלי היה באיזו ישיפה או אולי במצור או במשהו. הוא כפר היה בלי פאטמה שלו, הוא ישף על הסבּה בבית שלו או במחנה פליטים שלו או איפה שהוא גר, ואני ישפתי על הסבּה בארמון הנשיאותי, בבית שלי ושל הראיס שלי.
את רוצה לשתות שוקו חם ביחד, הוא שאל אותי.
ואם הראיס שלי יחזור, ואני לא אהיה? סירפתי בנימוס, עד כמה שהסבר שבעלי סריך לחזור הוא הסבר מנומס במערכת יחסים רומנטית.
אז בואי נשתה שוקו חם ביחד, כל אחד בבית שלו. ביחד ובנפרד, הוא הציע. והסיסמה הזו, ביחד ובנפרד, ליוותה אותי שנים רבות בעפר ועוד תלווה אותי לעתיד (עד שיישאר רק ה"בנפרד" ובלי "ביחד"), אז הסכמתי.

הגשם נמזג מהשמיים והשוקו החם נמזג לספלים, וישפנו לנו ביחד, הוא בביתו ואני בארמוני, שותים שוקו.
זה היה כמעט רומנטי כמו התיאור הזה, אפל קצת מלאכותי. אני לא שתיתי שוקו, סתם ישפתי לי לפד על הסבּה. הוא שתה שוקו, או אולי גם הוא סתם שיקר. אפל השוקו היה תירוץ טוף לשתוק קצת.
אהפתי לשתוק, ואהפתי לשמוע אותו שותק. אהפתי לשמוע את הנשימות לו, ואת המחשפות שלו. אני לא יודעת אם גם הוא הקשיף כשאני שתקתי, אפל בטח המחשפות שלי בּחות מעניינות מהמחשפות שלו.

באחד מלילות החורף, כשהגשם ירד וכל הכפישים היו רטופים איפה שהיה כפיש, וכל הדרכים היו מלאות בבוץ איפה שלא היה כפיש, והראיס שלי הלך לישון - אמרתי לו שאני סריכה ללכת לאנשהו. הראיס אפילו לא שאל לאן, ואני נסעתי להיבּגש איתו.
לא לקחתי אותו מהבית שלו, אז אני לא יודעת איך נראה הבית או הסלון הוא הסבּות או ספל השוקו שנגע בשפתיו יחד עם שפופרת הטלפון בלילה ההוא ששתינו שוקו ביחד ולחוד.
באותו לילה בגדתי בראיס שלי. בחיים לא חשפתי שבבּריז אהיה נאמנה ודווקא ברמאללה אפגוד. הייתי רוצה לכתוף כאן שמאז לא ראיתי אותו, כמין סיום דרמטי לסיבּור רומנטי, אפל זה לא נכון.
מאז ראיתי אותו בּו ושם, דיברתי איתו בּו ושם, נפגשנו בּו ושם. בכל זאת, המלכה הפלסטינית היא לא בדיוק דמות אנונימית בפלסטין ואי-אפשר להתנתק לחלוטין.
אני גם לא רסיתי להתנתק, אפל כשמדובר במצפים של ביחד ולחוד, לא תמיד שואלים. וגם אם שואלים, לא תמיד אפשר בכלל להתנתק.

אני מאוד מאוד מסטערת

אני מאוד מאוד מסטערת

גם מראיס שילי וגם מקוראים שילי

קסת קשה לי לכתוף בזמן האחרון

אז אני לא כותפת.

אולי בעם, בעוד הרבה הרבה שנים

או חודשים, או שפועות...

אולי עוד כמה זמן אני אחזור לכתוף.

יא ראיס שילי, וגם כולם,

גם אם אני לא כותפת - אני עדיין אוהפת

שילך תמיד,
סוהא.

הלף רוסה לנזול החוסה דרך הדמעות

אני מאוד מסטערת, ראיס יקר שלי

סליחה.

כפר הרבה זמן לא כתפתי לך, ואתה בטח מתגעגע.


נכון שאתה מתגעגע?

נכון שאתה חושף עליי לפני שאתה הולך לישון, ונכון שאתה חושף עליי בבוקר כשאתה קם? נכון שאתה חולם עליי בלילה?

אנשים מתים ישנים בכלל?

כי אם אתה לא ישן, אז בטח אתה חושף עליי כל הזמן - אפילו בלי ההפסקה שבין שאתה הולך לישון ועד שאתה חולם.

נכון?

נכון שלפעמים כשאתה חושף עליי, אז אתה מרגיש מין ספיטה כזאת בלף שילך, וגם ספיטה כזאת בעין ואתה מרגיש איך הלף שילך רוסה לסאת החוסה - דפקא דרך העיניים. הלף רוסה לנזול החוסה דרך הדמעות.

כפר הרבה זמן לא כתפתי לך, ואתה בטח דואג לי. נכון שאתה דואג לי?

נכון שכל בעם שבא משלוח של דואר לגן עדן או לגיהנום אתה דורך אוזניים ועיניים וחושף ומקפה אולי הנה הגיע מכתף ממך, יא ראיס שלי. כלומר, ממני. אתה מחכה למכתף ממני. נכון?

אני מאוד מסטערת, ראיס שלי, שכפר הרבה זמן לא כתפתי לך מכתוב.

הרבה דפרים רסיתי לסבר לך, אפל...

אפל לא מסאתי זמן

או לא מסאתי מילים

או לא מסאתי כוח

אני אנסה לכתוף לך

אולי מחר, אולי בהמשך השבוע

אוהפת אותך

שילך תמיד,

סוהא.