יום שבת, אוקטובר 01, 2005

אני מאוד מאוד מסטערת


אני מאוד מאוד מסטערת
גם מראיס שילי וגם מקוראים שילי
קסת קשה לי לכתוף בזמן האחרון
אז אני לא כותפת.
אולי בעם, בעוד הרבה הרבה שנים
או חודשים, או שפועות...
אולי עוד כמה זמן אני אחזור לכתוף.

יא ראיס שילי, וגם כולם,
גם אם אני לא כותפת - אני עדיין אוהפת
שילך תמיד,
סוהא.

יום ראשון, אוגוסט 28, 2005

הלף רוסה לנזול החוסה דרך הדמעות


אני מאוד מסטערת, ראיס יקר שלי
סליחה.

כפר הרבה זמן לא כתפתי לך, ואתה בטח מתגעגע.


נכון שאתה מתגעגע?

נכון שאתה חושף עליי לפני שאתה הולך לישון, ונכון שאתה חושף עליי בבוקר כשאתה קם? נכון שאתה חולם עליי בלילה?
אנשים מתים ישנים בכלל?

כי אם אתה לא ישן, אז בטח אתה חושף עליי כל הזמן - אפילו בלי ההפסקה שבין שאתה הולך לישון ועד שאתה חולם.
נכון?

נכון שלפעמים כשאתה חושף עליי, אז אתה מרגיש מין ספיטה כזאת בלף שילך, וגם ספיטה כזאת בעין ואתה מרגיש איך הלף שילך רוסה לסאת החוסה - דפקא דרך העיניים. הלף רוסה לנזול החוסה דרך הדמעות.

כפר הרבה זמן לא כתפתי לך, ואתה בטח דואג לי. נכון שאתה דואג לי?

נכון שכל בעם שבא משלוח של דואר לגן עדן או לגיהנום אתה דורך אוזניים ועיניים וחושף ומקפה אולי הנה הגיע מכתף ממך, יא ראיס שלי. כלומר, ממני. אתה מחכה למכתף ממני. נכון?

אני מאוד מסטערת, ראיס שלי, שכפר הרבה זמן לא כתפתי לך מכתוב.
הרבה דפרים רסיתי לסבר לך, אפל...
אפל לא מסאתי זמן
או לא מסאתי מילים
או לא מסאתי כוח

אני אנסה לכתוף לך
אולי מחר, אולי בהמשך השבוע

אוהפת אותך
שילך תמיד,
סוהא.

יום רביעי, אוגוסט 10, 2005

באגיר וקאטין הגנפים


יא ראיס שלי, אל תשאל.

בבוקר איך שאני מתעוררת מהשינה, אני שומעת את החדשות של שתים עשרה ואומרים שם היה בן אדם אחד מה שם פססות במערה כדי לקחת אוסר של הראיס.

נפהלתי נורא, הלכתי לוויינט לראות מה הסיבור הזה.


וזה הכתפה בוויינט:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3125313,00.html


הכותרת זה הכין מטעני חבלה בגלל האוסר של ערפאת.


אחרכך כתוף: תושף אבו סנאן נעסר על ידי בקחי רשות שמורות הטפע והגנים כשברשותו מטעני נפס מוכנים לפעולה. לחוקריף האמומים סיבר שהוא מחבש אחר אוסר שלפי השמועה הטמין ערפאת במערה.


אחר כך יש סיטוט מה אמר בקח אחד של רשות שמורות הטפע, ליעד לינק קוראים אותו. בחייאת עליי שם כזה, טפו, לינק. חושף הוא חיב בבלוגוספורפרה, מה קוראים אותו לינק. וככה הוא מסבר: הגענו לאזור ובגשנו בשני אנשים, אחד בגיר ואחד קטין, השניים הקימו במקום מאחז ובין היתר עסקו בכריתת עסים. הם גם החזיקו במקום רוגטקות לסיד סיבורים וכלי עפודה. אחרי חיבושים נרחפים יותר מסאנו כמה מטעני סינור, מוכנים להפעלה.


בסוף כתוף שם שאחד מהם, באגיר או קאטין - לא כתוף, אמר שעל בי מידע שברשותו, טמון במקום אוסר בסך 50 מיליון דולר, שהיה שייך ליושף ראש הרשות הפלסטינית המנוח, יאסר ערפאת.

את שאר הסיבור, יאסר שילי, אתה יכול לקרוא בלינק (הלינק האמיתי, לא הבקח מה קוראים אותו לינק).
יש לך שם חיבור לאינטרנט, אני מקפה. אחרת אתה לא יכול לראות כתפה בוויינט וגם לא אל-מכתוב מה אני כותפת.

ישר התקשרתי לסאלם פייאד, שהיה בעם הרואה חשבון שלי ואחר כך ביקשתי ממך שתעשה אותו שר אוסר בשפיל שפייאד יעפיר לי כסף לחשבונות שלי בבאריז. למה לחיות כמו מלכה (מה כמו? מלכה!) בבאריז - זה עולה הרבה הרבה כסף.
אז סאלם היה שר אוסר שלך ורואה חשבון שלי, והוא אמר לי אחרי שקפרו אותך ברמאללה – כל הכסף הלך לי ולא נשאר כסף ברשות פלסטינית. ככה אמר לי.

וואלאק, יא ראיס, אני חושפת סאלם הזה שקרן שקרן. אומר לי - שו באגיר שו קאטין אנחנו אין לנו כסף, כולם פה חיים ברחופות אוכלים בקושי חצי מנה מסבחה ביום. אנחנו אין לנו כסף, וראיס לא השאיר לנו שום אוסר.

אפל אני יודעת, יא ראיס שלי. אני יודעת. אתה חכם, אתה חכם יא ראיס שלי. אתה ידעת שסאלם הזה יגנוף לי כסף, אז השארת לי אוסר קטן בתוך מערה בשפיל אם אני אסטרך אז יהיה לי כסף.

אפל מה, שכחת יא ראיס שלי להגיד לי איפה החבאת, והנה בינתיים סאלם הגנף הזה בטח מסא את המערה ועכשיף שלח לשם מה קוראים אותו אחמד קאטין ומה קוראים אותו מוחמד באגיר, ושני גנפים אלה הלכו לגנוף כסף שלי.

יאללה, שיגנפו. נמאס לי.
בחייאת נמאס שלי.

שיקחו הפלסטינים הגנפים האלה את כל הכסף שלך,
ואותי ישאירו ככה לפד בבאריז, בלי כסף ובלי אהפה ובלי הראיס שלי.
הרי ככה גם אתה עשית, אז למה לא הם?

גם כן, יא ראיס שלי, דוחף אוסרות ודולרים לתוך מערות.
ברימיטיפי.

נמאסת עליי, יא ראיס שלי.
נמאסת, אבל אני עדיין אוהפת אותך.
מה לעשות.

שילך תמיד,
סוהא.


יום שבת, אוגוסט 06, 2005

אין סדק בעולם

בעם, כשהייתי בעזה וברמאללה עם הראיס שלי, שום דפר לא היה דומה לי. כל הערפיות שם היו מכוערות עם שפם, לא היה שום דבר זוהר ונוסס כמוני בכל פלסטין. אבל מאז שאני גרה בבאריז, אני מגלה כל בעם שמישהו מנסה לחקות אותי ולגנוף את מי שאני ואת מה שאני.

כפר סיברתי לכם על מיס ביגי מהחבובות, וגם על מיקי בוגנים, והיתה גם יעל בר זוהר אחת
והנה גיליתי עוד מישהי שמקנאה בסוהא ערפאת ומנסה לחקות אותה. כלומר, אותי.
לא סתם גנפו לי את המראה שלי ואת הסיבור שלי, אלא גם עושים מזה הרבה הרבה כסף.

הלכתי לאיזה חנות צעצועים בשאנזאליזה לקנות בובה לזהווא שלי, ואתם לא תאמינו מה מצאתי שם...
בובות סוהא!!
רק שבמקום בובת סוהא, קוראים לזה שם בחנות בובת ברבי.
וכרגיל, בשפיל להוכיח לכם... הנה:

אחת ליד השני, האישה והבובה:


מדהים, מדהים. לא? איך יש אנשים שאין להם חוספה, ככה לוקחים אישה הופכים אותה לבובה. מילא להפוך אותי לבובה, אין לי בעיה - אבל למה לתת שם אחר? ולמה כסף ממכירה של בובות הולך לברביזונה הזאת ולא אליי?
זה סדק זה? אין סדק בעולם.


הם לא עסרו שם, הגנפים, למקרה שחשפתם. גם את הראיס שלי גנפו:

אז נכון, הורידו לו את הכאפייה ואת המדים, אבל רואים לפי העיניים שזה הוא.


אפילו את התמונה הכי מפורסמת שלי, עם ההושטת יד האלגנטית שלי, אפילו את זה גנפים בני גנפים גנפו לי כמו שרשרת בנינים בתא כפפות של מכונית ישראילית גנופה במשחטת רכב בעזה:

היא עם שמלה ורודה קיטשית ומזעזעת, ואני עם חליפת מכנסיים אלגנטית – אפל אפשר לראות שהיד היא אותה יד.


ולא רק בובות, זה לא נגמר שם.
גם שירים כותפים על הברביזונה הזאת.

הנה שיר על ברבי, שקוראים אותו ברבי גירל, שמי שיודע אנגלית כמוני יכול גם לקרוא את המילים ולראות שזה הכל כתפו על סוהא. ולמטה יש קטע בעפרית, משיר של חנון לפין, לא בת שש-עשרה (שהסכיר לי נורא חלק מהשיר...):


I'm a barbie girl,
in the barbie world
Life in plastic,
it's fantastic!

you can brush my hair,
undress me everywhere
Imagination,
life is your creation

I'm a blond bimbo girl,
in the fantasy world
Dress me up,
make it tight,
I'm your dolly

You're my doll,
rock'n'roll,
feel the glamour in pink,
kiss me here,
touch me there,
hanky panky...

You can touch,
you can play,
if you'll say:
"I'm always yours"

you can brush my hair,
undress me everywhere
Imagination,
life is your creation

Make me walk,
make me talk,
do whatever you please
I can act like a star,
I can beg on my knees

Come jump in,
bimbo friend,
let us do it again,
hit the town,
fool around,
let's go party

You can touch,
you can play,
if you'll say:
"I'm always yours"...

ואם הוא רסיני,
ואם הוא רק רוסה,
תמורת מילה אחת -
אתן כל כך הרבה.

ואם יושיט לי יד,
ואם יגיד רוסה,
תמורת מעט מאוד -
אתן כל כך הרבה.



שילך תמיד,
(גם אם אתה לא אומר)
סוהא.

יום שלישי, אוגוסט 02, 2005

חמוס מתוק


תמיד אחרי שאני נפגשת איתך, אז עסוב לי וחמוס לי בפה. אני לא אוהפת להיבגש איתך.
שלא תפין אותי לא נכון, אני מאוד אוהפת להיבגש איתך. זה כיף, וזה נעים וזה מתוק וזה... אתה יודע.
(בעסם אתה לא יודע, כי אתה הרי בטח לא הרגשת כיף ונעים ומתוק וכמוני - אחרת לא היינו כמו שאנחנו עכשיו - זקן עלוב שקבור ברמאללה המאובקת ומלכה גולה בבאריז הנוססת).

אפל אחרי שהיינו נפגשים... אז זה היה לי עסוב. היה לי חמוס על הלשון וחמוס בתוך העיניים וחמוס בלף. כי נגמר.
זה היה בעם, כשעוד היינו נפגשים. אבל מאז שאתה מת, אנחנו כפר לא נפגשים...
לפעמים אני שוכחת את ההרגשה החמוסה הזאת וזוכרת רק את ההרגשה המתוקה, ואז אני רוסה לטוס עד רמאללה ולבוא אליך לבית קפרות במוקטעה שלך ולהרגיש שוף את המתוק הזה.
אבל אתה עסוק.
אתה מת, ועכשיף בא אליכם שכן חדש לשכונה - המלך פאהד. ואתה עסוק.
עסוק? או משחק אותה עסוק? אני לא יודעת.
וככה אני לא מרגישה את המתוק הזה של לראות אותך ולהיות איתך
וככה אני לא מרגישה את החמוס הסורב הזה שדוקר לי את העיניים והגרון והופך לגוש גדול ועסוב בתוך הבטן שלי, בזמן שאני עושה את הדרך הארוכה
לבד
מרמאללה המסריחה שלך
לעיר האורות הנוססת שלי
נוססת נוססת, אבל...
עדיף להיות הסמרטוט שלך בעזה
מאשר המלכה הפלסטינית הגולה בבאריז.
אוהפת, גם אם לא תמיד רואים
שילך תמיד,
סוהא.

יום שבת, יולי 23, 2005

נדיפות של מנסחים



יש מי שיקרא לזה מקרה,
יש מי שיקרא לזה סירוף מקרים,
יש מי שיקרא לזה אל-יהוד מאנייקים גנפים בני גנפים כולם.

הבלוגוספורפרה הזאת, שאני כותפת בה מכתובין לבעלי האוהף, הראיס, כפר מזמן הפסיקה להיות אישית. כי בכל זאת, אני לא רק אשתו הקטנה (כמו שאסל היהודים אוהבים להגיד) וגם לא סתם אלמנה, אני המלכה (הגולה, בינתיים) של הפלסטינים - ובתור מלכה שכותפת בלוגוספורים זה לא מפתיע שקוראים אותי אלפי הנתינים שלי וגם אלפי טוריסטים (וגם טרוריסטים).
וכנראה גם כמה יהודים.

לא שאני רואה טלנופלות, אני לא כזאת שטחית. ובטח שלא טלנופלות יהודיות. אפל איזה חפרה סיברה לי על טלנופלה שנקראת בירות אסורים, שזה טלנופלה על הנאכבה ועל כל התקופה ועל רומן של איזה ערפי אחד עם יעל בר-זוהר, שהיא משחקת שם בלונדינית מהממת ולא מוסלמית בכלל. מזכיר לכם משהו??

ערפי, ובלונדינית מהממת? זה אני והראיס!!

והיא גם לא מוסלמית, כמו הערפי שלה שהיא מאוהפת בו והוא מאוהף בה.
זה בול הסיבור שלנו. גנפים. את כל הסיבור חיים שלי הם גנפו שם בטלנופלה.

על זה... על זה עוד יכולתי לסלוח. מאז שאני מלכה למדתי את מה שאנחנו קוראים "נדיפות של מנסחים".
אבל אפילו הבולוגוספורה שלי הם גנפו!!

מסתבר שהטלנפולה הזאת של הסיבור חיים שלי, בירות אסורים, נמצאת בתוך טלנפולה אחרת שקוראים לה טלנפולה בעמ (מקוריים היהודים האלה עם השמות, אה?). ובתוך הטלנפולה בעמ הזאת, היתה בעם אחת קראו אותה אפרת. מתה (נו, אפשר לחשוף. איזה סיבור עשו מזה שם בטלפיזיון). ויש אחת קוראים אותה רננה, והיא לא מתה.
עד כאן זה אמנם מזכיר את הסיבור שלי (איש אחד מת, האישה השניה לא מתה) - אפל אפשר לסלוח כי אולי יש עוד מקרים כאלה בעולם.
אז באמת, עד עכשיף שתקתי.

אבל לפני כמה ימים, הם ממש הגזימו בטלנופלה בעמ שלהם. זאת שקוראים אותה רננה, כותפת מכתף לזאת שמתה.
על המחשף היא כותפת, כי איך היא תכתוף מכתף אמיתי למישהו שמת?
במקום "בעלי האוהף" או "הראיס" היא כותפת שם "אמורה", אפל ברור לכולם שזה רק בשפיל לטשטש עקפות.
גנפים כאלה.


שלא תחשפו, זה היה לי ברור שאני (וגם הסיבור שלי) כל כך זוהרים ונוססים שברור שמישהו עוד יעשה מזה סרט או סדרה או טלנופלה - אבל לגנוב?? זה רק יהודים יכולים. ומילא שאת הסיבור שלי הם גנפו, יאללה בסדר. על זה אני עוד יכולה לסלוח.
אבל את המכתפים הם גנפו לי?? הם לא מתביישים? את השיחות הכי אישיות שלי עם הראיס שלי, גם את זה הם גונפים?
איפה הבושה? כול כאלב ביג'י יומו.

מסתבר שגם את השיר של הטלנפולה הם גנפו מהחיים שלי:


אז בואו לראות אותי מתה
בין שמונה לתשע
ולא יקרה לי כלום

בואו לראות אותי קמה
לתחייה בברק הסיום

בואו לראות אותי רסה
אחרי התהילה
בדרך לתגלית

ואין לי זמן בשפילך, מותק
זה לא כתוף לי בתסריט

תמיד אני שוכחת
את השורות שלי
ואין מי שיזכיר לי

תמיד אני חושפת
שהחיים שלי
גדולים יותר
מכל תפקיד
שנכתף בשבילי

אז בואו לראות אותי
בואו לראות אותי
על המסך שלי
זה הכל אמיתי

אז בואו לראות אותי
בואו לראות אותי
על המסך שלי
והכל אמיתי

תמיד אני בורחת
רחוק בדמיוני
אפל חוזרת לעצמי בברק השני

ואיך אני כופשת כותרות בחדשות
ביקורות לא יעסרו אותי
תעזפו, זה סתם שטויות

אז בואו לראות אותי
בואו לראות אותי
על המסך שלי
והכל אמיתי

זה תפקיד החיים שלי,
אז בואו לראות אותי
על המסך שלי,
והכל אמיתי.



הכל אמיתי, עלק.

יום חמישי, יולי 14, 2005

האסילות מחייפת

בעלי האוהף,
תראה כמה התקדמתי מאז שמתת. איפה הייתי אז ואיפה אני עכשיף.
כמה התבגרתי, כמה יפיתי, כמה התקדמתי.

מה הייתי אז? סמרטוט. אשתך עלק. הייתי הנוסריה הבלונדה שאתה מחביא בבאריז. אפילו לא הייתי איתך, ברמאללה המסריחה והמאובקת שלך עם כל הערפים ובעזה עם הביוף ברחופות והזפל בגגות.
הייתי אישתך, אפל מרחוק. מזל שהיה לי את החשבון בנק שלך כאן באירובה, אחרת אני לא יודעת מה הייתי עושה.
ועכשיו תראה מה אני. מלכת הפלסטינים הגולה בבאריז.

בעם, לא נעים לי להגיד, בחות אהפתי אותך. בעסם, זה לא נכון. מאוד אהפתי אותך, אפל אהפה אחרת. אהפתי וכעסתי ורפתי. רפתי איתך הרבה כשהיית חי, והנה עכשיף אתה מת ואיך אפשר לכעוס על מישהו שמת או לריף עם מישהו שמת? עכשיף אני רק אוהפת.
אוהפת, ומתגעגעת גם.


בעם, איך היינו מדברים? או שהיינו ביחד, או שהייתי מתקשרת, או שכותפת אליך מכתובין. אז מה כפר היה לי לכתוף?
אפל עכשיף... איך אפשר להתקשר למישהו שמת? איך אפשר לכתוף לו מכתפים? לאן לשלוח? מה כותפים על המעטפה?
אז עכשיף אני כותפת לכולם. באינטרנט. בבלוגוספורפרה. אני כותפת להכל, ובגלל שאתה מת אתה בטח כמו אללה נמצא בכל מקום, אז בטח אתה קורא. זאת הדרך היחידה שלי לכתוף אליך.
לכתוף לכולם ולא לכתוף לאף אחד. גם הכל וגם כלום, והכל בבלוג אחד.


אז כתפתי שוואחד - אני מלכת הפלסטינים הגולה, ותניין - אני כותפת בלוג.
וואחד ועוד תניין שווה תלאתה - וזה אומר שהאסילות מחייפת.

איזה נירופיר אחד, מן אל-יהוד, הסתכל על המילה בלוג באנגלית ואמר שזה נראה לו כמו 3108, שזה יעני שלושים ואחת באוגוסט, אז הוא החליט שזה יהיה היום של הבלוגים. ואני, כמו שאמרתי האסילות מחייפת, ובתור מלכה בלוגוספורפרית אני שמתי לי בסד מין תמונה לבלוגדיי הזה, עם קישור אפילו.
הרעיון עסמו די מפגר (בכל זאת יהודי המסיא...) וכל הסיבור זה שביום האחרון של אוגוסט כל אחד בבלוגים נותן קישור לחמישה בלוגים אחרים. מפגר לאללה, אפל מה לעשות. מלכה מלכה, אפל את החוקים המלכה לא קופעת.

אז למרות שזה לא ממש בלוג, בעלי האוהף, אלא סתם מחסן של מכתובין שנכתפים אפל לא נשלחים, למרות זאת האסילות מחייפת וגם אני אשתתף בבלוגדיי הזה אפל אחר כך אני מפטיחה שהבלוג הזה יחזור להיות הבלוג האישי שלי ושלך.
ושל כל העולם.


שילך תמיד,
סוהא.

יום ראשון, יולי 10, 2005

חלום (מתוק?)


כפר מזמן קפעו את זה, את הבגישה של המלכות הגולות בבורגנשטרט. לפני כמה חודשים קפעו את זה, ואני קפעתי עם דליה למה, המלכה הגולה של הסינים בטיבט, שניסע ביחד והיא תאסוף אותי בדרך מבאריז.


והנה הגיע יום המפגש, ואני לא ידעתי אם דליה זוכרת - כי בכלל לא קפענו בדיוק מתי היא תיקח אותי ומאיפה. לדליה אין טלפון, כי אין להם בכלל חשמל שם בסין.
בלית ברירה התחלתי ללכת. כן כן, ללכת. הלכתי על הכביש המהיר שבין באריז לבורגנשטרט.
חשפתי, אולי אני אלך ואלך ובדרך אראה שם את דליה והיא כפר תיקח אותי בשאר הדרך, כי בורגנשטרט רחוקה מאוד מבאריז שילי.


ועוד אני הולכת לי על הכפיש המהיר, וביתאום מכונית שבאה לכיפון שילי מאטה, ואתה שם.
אתה קסת מוזר, בלי זקן ובלי שיער על הבנים בכלל, ואולי אפילו היה לך שיער ארוך ואולי גם לא - אני לא זוכרת. והיית שמח לראות אותי.
ואמרת לי אהלן וסהלן יא סוהא חביבתי, כיף חלק?
ואני עוד לא הסבקתי לענות לך, ואתה כפר נסעת כי היו מאחוריך הרבה מכוניות ועשית בקק.
ואתה נסעת, ואני לא ידעתי אם נסעת כפר לאן שנסעת או שסתם נסעת קסת וחיבשת מקום לעסור בשפיל לדבר איתי אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותך, יא ראיס אהוף שילי.


ואתה נסעת, ואני רסתי ורסתי על הכפיש המהיר בין באריז לבורגנשטרט, ואני כפר חושפת איך אני מאחרת ואיך זה יתחילו מפגש של המלכות הגולות בלי המלכה הפלסטינית הגולה בבאריז, ומה יהיה להם שם? דליה למה? אפילו נור היא לא מלכה גולה באמת, אלא רק מלכה-אם גולה.
ורסתי ורסתי ואתה עסרת. ויסאת מהאוטו שילך, וחייכת והבנים שילך היו כל כך חלקות ויפות, ואפילו השפתיים לא רעדו, ואתה אמרת שאתה מאוד ממהר ומאוד מאחר אבל בכל זאת אתה עושה לי ג'סטה והנה נלך קסת ברחוף או בכפיש ונדבר. עד הכסבומט ובחזרה לאוטו, לא יותר. ואני אלפה אותך, כי אתה מאוד ממהר.
אני מיהרתי למשהו בי אלף יותר חשוף מכל דפר שהיה לך אפילו כשעוד היית חי, אפל מה אני אתחיל לריב איתך עכשיף?


אני לא זוכרת אם שאלת אותי מה שלומי ומה אני עושה, ואם כן - אני לא זוכרת מה עניתי לך. אפל אני זוכרת שאתה סיברת לי שאתה מורה. מורה בבית ספר. נשבעת באחוזת קפר של בעלי במוקטעה, זה מה שסיברת לי. מורה לאנגלית? או אולי מתמטיקה? זה מסחיק, כי את שני הדפרים האלה לא ידעת כשהיית בחיים. אז אתה מורה לאנגלית, ככה אתה מסבר לי, או למתמטיקה, ובגלל זה אתה נורא נורא עסוק ואין לך זמן להיבגש איתי ולדבר איתי. והנה כפר ירדנו מהכפיש המהיר ואנחנו בתוך עיר, בטבורה של עיר כמו שכותפים אל-יהוד, ואנחנו הולכים לכסבומט ואתה מוסיא 900 יורו ואני ביתאום אומרת לך: רגע, יא ראיס שילי, הנה עכשיף כפר החופש הגדול אז כמה שאתה עסוק להיות מורה לאנגלית בבית ספר - עכשיף אתה כפר לא עסוק, למה מי יש לך ללמד בחופש גדול. אז אתה יכול להיות איתי. להיות איתי, יא ראיס שלי.


ואתה מסתכל בי בעיניים טופות ובחיוך טוף ובאמת כולך נוטף טוף ואומר לי - לא, דפקא עכשיף בחופש אנחנו יותר עסוקים.
באמת בלי טיבה אחת של רוע אמרת לי את זה, והנה כפר חזרנו לכפיש המהיר ואתה נכנסת לאוטו שלך ונסעת, והנה מלכה פלסטינית גולה עומדת לפד על הכפיש המהיר בין באריז לבורגנשטרט ומחכה לדליה למה שאולי תבוא ואולי לא.



ובבוקר כשקמתי רסיתי להתקשר אליך לסבר לך את החלום,
ואז נזכרתי שאתה מת.


שילך תמיד,
סוהא.

יום רביעי, יולי 06, 2005

אז למה לי בוליטיקה עכשיו?


אני באמת לא יודעת מה הוואינט האלה שמו לי בוליטיקה בבלוג שלי.

הבלוג שלי הוא בלוג סנוע, קטן, פשוט כזה.
אני בכלל לא מסתדרת עם הבלוגוספורפרה הזאת, יא ראיס שלי, אבל מה אני יכולה לעשות במקום זה?
הבלוג הזה הוא חסי-חסי. זה קסת לכתוב אליך וקסת לכתוב אל אף אחד וקסת לכתוב אל כל העולם.
כי רק אליך לכתוב, יא ראיס שלי, אני מפחדת.

יא ראיס שלי,
כמה התאבקתי, כמה התאבקתי להניח לך. להניח לנו.
לעזוף את זה כפר. לעזוף אותנו. לעזוף אותך.
לתת לך למות בשקט.
לתת לנו למות בשקט.
כי מי שלא מת - גוסס.

כל הבלוג הזה, הוא רק בשפיל שיהיה לי איפה לכתוף מכתפים בלי להפריע לך.
כל היומולדת שילך התאפקתי והתאפקתי, וחשפתי שהנה זהו נגמר ואם ביומולדת לא כותפים מכתפים - אז אף בעם כפר לא כותפים. נגמלתי.

אז לא, לא נגמלתי
עדיין קסת מתגעגעת
ואתמול כפר לא התאבקתי
וכתפתי מכתוב
לא ארוך, דווקא קסר מאוד
וגם באתי לקפר שלך, לדבר קסת
ואתה לא סיברת כלום, רק שנעלפת שלא באתי קודם.

ואני? וההיעלפויות שלי?
על זה לא דיברנו.
אולי בפעם הבאה, ראיס שלי?
אני, אל תשכח מה אמרת לי בעם, עוד לפני שמתת,
אני נעלפת משטויות אני.

שילך תמיד,
סוהא

יום ראשון, יולי 03, 2005

טפו


טפו
ואל-מהדרין היו אומרים: טפו טפו טפו
ואפילו טפי אחד.
אל-יהוד האלה, תאמינו לי, אסור לסמוך עליהם.
אני, שלא תחשבו שאני נעלפת מדפרים קטנים. אני ארבעים שנה הייתי הסמרטוט ריספה של הראיס הפלסטיני עד שאני ברחתי לבאריז והוא מת. ארבעים שנה, אפל בחיים לא בגעו בי ככה. שקרים, שקרים שקרים שקרים.
אפילו אל-יהוד ששמו רעל בבארות שלנו לא בגעו בי ככה. כי מי בבאריז בכלל שותה מים מבארות של עזה.
אז ממה כל-כך נעלפתי?

אז ככה:
אני ישפתי לי היום בסוהוריים בשאנז אליזה עם הילארי קלינטון, שתיתי קפה בוץ וקרואסון עם טחינה וסחוג, ודיברנו בינינו. מאוד דומות אנחנו, כמו אחיות. בלונדיניות שתינו (חלק טפעית וחלק לא טפעית), הבעל שלנו היה ראיס, הוא בגד בנו הכלף בן שרמוטה הזה, ועכשף שתינו הולכות עוד מעט גם להיות ראיסיות בעסמנו.
כשביתאום מתקשרים אליי בטלפון אל-סולולרי

אני בקושי שומעת מה אומרים לי, אפל שומעת ככה ברקע אומרים לי משו וויינט ועל שנאה ואכזריות וכל מיני מילים לא יפות. אמרו לי לפוא מהר לאינטרנט לראות מה כתפו. אני אמרתי באותו רגע להילארי שאני חייפת לרוס, למה אני סריכה להיות באינטרנט מהר לראות מה אל-יהוד כותפים עליי. בטח קוראים מכתובים אני כותפת בסוד לראיס שלי, וסוחקים עליי.
באוטו שוף התקשרו, אמרתי שאני בדיוק בדרך לאינטרנט אבל כפר סיברו לי הכל בטלפון באוטו

מה אני אגיד לכם?
בחיים לא בכיתי ככה. בחיים.
אפילו לא כשנשבכה לי כל הטחינה על שמלת הכלולות הכחולה שלי (תמונה של השמלת כלולות הכחולה - לקראת סוף הרשימה שקוראים לה "אני ומיס פיגי").


וככה כותב עליי ההוא מהאינטרנט:
"הבלוג של סוהא, או בתרגום משמו האנגלי גברת ערפאת מזמרת, נולד מתוך שנאה, נקמנות, זלזול ושמחה לאיד. המון דאחקות, חלקן אכזריות ובוטות במיוחד."

אז וואחד, איזה מין עיתונאי דפוק זה שלא מפין שחוס מגפרת ערפאת מזמרת, יש כאן משחק מילים שנון ומסחיק מאוד מאוד?
תניין, איפה שנאה איפה? שנאה למה? למי? וואלאק, מי יכול לשנוא נפש עדינה כמוני, וגם בלונדינית? ונקמנות? במי לנקום? על מה? מה שמחה לאיד? מה אכזרי? על מה הכתף היהודי מדבר שם??
טפו על העיתונאים היהודים.

מהלמטה של הבפנוכו של הלף שלי אני כותפת כאן, קורעת את הנפש שלי ומורחת כאן על המכתובים האלה באינטרנט,
משקה את הבלוגוספורפרה עם הדמעות שלי, ועם הדם של הראיס שלי (בדם שלי לא נוגעים, שיהיה ברור)
יא ראיס שלי, מאז שאתה מת - איך אני אכתוף לך מכתפים? אין לי דרך אחרת.
זה המקום היחיד שאני יכולה לכתוף דוגרי, לשכוח לרגע שאני המלכה הפלסטינית הגולה בבאריז, ולהיות רגע סוהא של הראיס שלי, שאוהפת אותו מאוד. לא זוכרת, אבל נורא נורא מתגעגעת.
ואוהפת.


טפו, וכאפה לבנים.
לא ככה, יא ראיס שלי?

שילך תמיד,
סוהא.

יום שני, יוני 27, 2005

בעיות זהות


מי היה מאמין שאתה תמות לפניי, הא?
יא ראיס שלי, בריא כמו סוס ים היית.
בכזאת ביתאומיות מתת, תמיד היינו בטוחים שאני אמות לפניך.

אני תמיד אשמור על השם שילך, ככה הוא אמר לי.
כי אחרי שמישהו מת, מה נשאר לו?
אתה, יא ראיס, השארת אחריך הרבה. הרבה מעריצים, הרבה אהפה, הרבה דמעות, הרבה געגועים. בעיקר הרבה ריק השארת אחריך. הרבה הרבה כלום.
ואני? מה אני כבר יכולה להשאיר אחריי? אפילו הרבה כלום אני לא יכולה להשאיר.
יונה וולך היא משוררת של אל-יהוד.
היה לה איזה "בעלך האוהף" כזה, יופל ריפלין.
אני רק יכולה לדמיין שגם הם אמרו אחד לשני - אני אשמור על השם שילך.
יונה וולך מתה לפני יותר מ-20 שנה, ולפני כמה זמן החליט הריפלין הזה לאסור שימוש ביצירות שלה.
הייתה על זה כתפה בעיתון תל-אפיף וגם בYנט ובטח בעוד כמה מקומות. גם אלי מורנו, עוד יהוד אחד, כתף על זה בבלוג שלו.

למרות שהיא יהודיה, יש לנו אחפת נשים
וזה משהו קטן, בשביל לשמור על השם שלה
שלא ייעלם






צִפּוֹר מָה אַתְּ מְזַמֶּרֶת

מִישֶׁהוּ אַחֵר

מְזַמֵּר מִגְּרוֹנֵךְ

מִישֶׁהוּ אַחֵר

חִבֵּר אֶת שִׁירֵךְ

שָׁר בַּבַּית

דֶּרֶךְ גְרוֹנֵךְ.

צִפּוֹר צִפּוֹר

מָה אַתְּ שָׁרָה

מִישֶׁהוּ אַחֵר שָׁר

דֶּרֶךְ גְרוֹנֵךְ.

בעיות זהות, מאת יונה וולך

יום רביעי, יוני 22, 2005

גם בעולם של היום, אין תחליף למגע אישי

מרחבא יא-ראיס.
אתמול בערף הייתי ברמאללה. מסתבר שחוס מכל הכסף בחשבונות בנק שלך באירובה, יש גם כסף שממשיך לזרום לחשבון בנק שלנו ברמאללה. בכלל שכחתי ממנו, אבל מסתבר שיש שם לא מעט. רסיתי שיעפירו לי את הכסף כאן לבאריז ושיסגרו את החשבון, כי מי צריך בכלל חשבונות בנק ברמאללה, אבל מסתבר שאי אפשר בטלפון או באינטרנט לעשות את זה, אפילו לא במכתובים. אתה מבין, יא ראיס, לסבר סיבורים ורגשות לראיסים שכפר חצי שנה מתים - זה אפשר במכתוב, אפל לסגור חשבון בנק - זה לא. גם בעולם של היום, אין תחליף למגע אישי - אז הייתי סריכה לטוס את כול אל-דרך לרמאללה בשפיל השטויות האלה. לא היה לך איזה סאלם פיאד אחד שהיה לו תפקיד לארגן את הכסף ברמאללה ולשלוח אותו לבו לבאריז?
אז בקיצור, הייתי ברמאללה. לא רחוק מהקפר שלך, ממש לא רחוק.
כפר חשפתי שנגמלתי, אבל מסתבר שלא...
אני עומדת לי בתור בבנק, ורק חושפת אם לבוא אליך או לא. להגיד שלום. להגיד שלא שכחתי. (לא שכחתי?).
חם, יא ראיס, חם ומסריח ברמאללה המאובקת שלך. חם, ובבנק הערבי הזה אין מזגן, יש איזה מאוורר שמתסובב ועושה קסת רוח, ואני עם המגפי שביס שלי מבאריז ומישהו מאחוריי בתור מנסה לתפוס לי את התחת.
אין, אין תחליף למגע אנושי. אני אומרת לך.
אתה בטח לא היית מאמין לי אם הייתי מסברת לך. בעל אחר של אישה אחרת היה מתעסבן עליה מה היא מתעסקת עם גפר אחר בתור בבנק. אתה סתם לא היית מאמין, כי מי כפר יכול לאהוף אותי חוץ ממך. מי באמת?
אתה בטח בכלל לא היית שם לף, הא? אם ביתאום הייתי באה אליך, אחרי כל ההתלבטויות, אתה בכלל לא היית מבין מה הסיבור. היה נראה לך הכי טפעי שבעולם.
אתה בטח היית מחייך לך, ומרעיד קסת את השפתיים, והיית מניח ככה במקרה יד אחת על הברך ויחד אחת מכניס לתוך המכנסיים שלי, יעני כלום ויעני אתה לא מת כבר יותר מחסי שנה ויעני אנחנו כל הזמן ביחד.
אתה בטח היית מסבר לי, בהתלהפות, על הברוייקט הנוכחי שילך. תמיד היה ליך משהו. משהו מלהיף. אותי זה אף פעם לא הלהיף, אבל העיניים שילך תמיד היו נוססות והשפתיים רועדות ותמיד היית מדבר איתי על הדפרים הכי מפגרים והכי שטותיים והכי שטוחים. מהלף אף בעם לא דיברת.
אתה בטח היית משכיף אותי שם באחוזת קפר שלך, עם כל הריקפון של המפת מספיף, והיית מסיין אותי כמו בעם, כמו לפני שנהיית מת ולפני שנהיית זקן וחולה ורועד ולפני שהיית עסוק ולפני שהיית ראיס ולפני שהיו לך הפליסטינים שילך שלקחו לך את הנשמה והרגו אותך ואפילו יותר גרוע לקחו אותך ממני.
כמה התאמסתי שתמות יחד איתי בבאריז, ובסוף לקחו לקבור אותך ברמאללה המסריחה שילך.
אתה בטח היית עסוק מדי, אם הייתי באה אליך, ולא היה לך זמן להיבגש איתי.
לא מאתמול אני מכירה אותך, יא ראיס
לא מאתמול אני מכירה אותך
השאלה היא אם אני אכיר גם מחר.
שילך תמיד, בערפון מוגבל
סוהא.

יום שבת, יוני 18, 2005

אני ומיס מיקי


רק לפני כמה ימים כתפתי כאן על ההסתה המתגברת באל-אינטרנט נגדי, על ההשפאות ביני לבין מיס ביגי, החזירה מהחבובות.
עוד לא התייבשה המקלדת מהזיעה שלי מהאצבעות, וכפר הגיע משהו חדש.
הבעם לא בבלוגוספורפרה, אלא ברחוף. ירדתי פה למטה למכולת בשאנז אליזה לקנות באגט, ברמזן וקצת קוטג' - ובא אליי איזה אחד, רואים עליו שהוא שייך לאל-יהוד.
אומר לי, וואלה שתדע לך - לא יפה מה אמרת לאוולין. הגיע לה לזכות.
אמרתי לו - קס קסה?
אמר לי, וואלה תהיה איתי דוגרי - מה אתה מדבר איתי צורפתית? דבר איתי דוגרי
אז אמרתי לו - שו?
אמר לי - חחחחחחטו, בחייאת מלוכלך אתה מיקי.
אמרתי לו - עיוני, אותי אל-יהוד שונאים בגלל אני אשתו של ערפאת. מה נכנס לך אפלין ומיקי ביתאום?
אמר לי - וואלה, ידעתי שאתה ש-הומו-לאני. רק מי שאוהב את ערפאת יכול ככה ללכלך על אוולין.
הייתי כל כך בסערה של רגשות, במכולת אפילו שכחתי לקנות קוטג'.
בערף, טלי פחימה התקשרה. מדי בעם נותנים לה שיחות בכלא, אבל זכריה מפחד לענות לטלפון אז היא מתקשרת אליי לפעמים.
סיברתי לה את כל אל-סיבור מה סיברתי לכם עכשיף, אמרתי לה - יא חביבתי אל-פחימה, שו קטע עם המיקי ואפלין האלה? מה קשור אליי?
אמרה לי - וואלה לא יודעת. אוולין זאת אחת מתוכנית טלוויזיה, של דוגמנים. ומיקי שם אחד השופטים, בוגנים קוראים אותו. ספר צמרת. פעם עשיתי אצלו פן.
אז הלכתי לאינטרנט, לחפש מי זאת האפלין הזאתי שחושפים בו אולי זאת אני.

וואלה, קצת מזכירה אותי לפני עשר עשרים שנה, אבל ההפדל הוא שאני בלונדינית והיא לא.
אז אמרתי, אולי נלך לחבש תמונות של המיקי הזאתי, הסברית. אולי היא דומה לי?
בכלללללללללללללללל לא.


זאת מיקי.
לי יש משקפי שמש - ולה אין. מה דומה בו בכלל?

הנה אני, עם גבות בהירות

ותראו איזה גבות כהות יש למיקי


והנה מיקי. כמו שאתם יכולים לראות - חסרת עגילים לחלוטין.
ואני? שימו לף למה שמשתלשל לי שם מהאוזניים.... איך זה יכול להיות דומה???
אפל מה?
אם להיות מיקי,

אז רק עם שמלה שחורה:

לפחות היא לא לפד...
בטח יש לה ראיס שאוהף אותה מיאוד מיאוד.
לפי התמונה היא אפילו בהיריון, כפרה עליה.

המון מזל טוף,
ושתהיה לה בת מוצלחת כמו זאהווה שלי...

יום רביעי, יוני 15, 2005

אני ומיס ביגי


בני אלף שרמוטות כולם.
זה מה שיש לי להגיד.

בכל מקום הם רודפים אותי,
והנה אפילו לכאן
לעיר האורות
המפלט שלי,
המקלט שלי
אפילו לכאן הם הגיעו.
מאז שפתחתי לי בלוג, בשביל שהראיס יוכל לקרוא ישר מה אני כותבת בלי לחכות שהמילים יעברו מהעולם הזה לעולם הבא, התחלתי להתעניין בבלוגים.
האמת, זה לא בדיוק מאז. יותר נכון, זה מאז שכתבו על הבלוג שלי בוואינט (יש קישור בצד). כתבו שם משהו על רחבי הבלוגוספירה. מאז, עניין אותי הבלוגוספירה הזה. וואלאק מעניין, לא?
חשבתי לעצמי, מה? לכולם יש בלוגים מעניינים כמו שלי?



אז

לא,

זה אני כבר אומרת לכם מראש. שלא תחשבו אחרת וסתם תתאכזבו.
רוב הבלוגים סתם משעממים.
אבל אתמול הלכתי לי לאיזה בלוג אחד, לקרוא דברים ישנים שכתבו
ומה אני מגלה??
שרמוטות גיליתי שם, וגם בני שרמוטות.



תמונה כזאת פרסמו שם. הסתה, פשוט הסתה
אין גבול לרוע ולאכזריות של אל-יהוד.
מילא להרעיל לנו בארות, אבל כזאת תמונה לפרסם??
אני נעלבתי שתדעו לכם, לא רק בשמי - ששמו אותי כמו תמונה של מיס ביגי מהחבובות, אלא בעיקר בשביל הראיס מנוחתו עדן ששמו אותו כמו קרמיט הצפרדע, רק כחול ועם זקן. וכובע אדום. וואלאק, זה יפה? לראיס שלי היה כובע אדום?
ואני? אה, מה תגידו עליי?
מה לי ולמיס ביגי הזאתי, וואלאק חזירה בלונדינית. טפו עליה ועל החזירים שלה.




הנה, תראו אותי ואת יאסר ביום החתונה שלנו. תראו איזה יפים וחגיגיים, עד שהמוות יפריד בינינו (אינשאללה)

נו, זה נראה לכם כמו צפרדע וחזירה?

והנה אני והראיס, וברקע איזו אוזן של איזה נשיא אמריקני.

זה נראה לכם בכלל דומה? אתם עווארים לאללה, הא?




והנה אני, בשמלה שלבשתי בליל כלולות, אחרי החתונה. אם אתם יודעים למה אני מתכוונת...

וזאת מיס ביגי אל-חזירה בשימלה שלה. טפו.


מה אני אגיד לכם?
וואלה, רחוק כמו פאריז מרמאללה.

רחוק כמו אני והראיס.

אבל מה?
אם להיות מיס ביגי,
אז רק בתור מלכה.

לפחות היא אוכלת טוב....




יום שני, יוני 13, 2005

שלא תחשוף שלא זכרתי

דיר באלאק, יא ראיס שילי
שלא תחשוף אפילו לרגע שלא זכרתי את אל-יומולדת שילך.

זכרתי, וואלאק זכרתי, ואפילו התקשרתי יום לפני לאבו-מאזן ואמרתי לו, ככה בדרך אגב, שלא יחשוף שזאת היתה המטרה שלי
ושלא יחשוף שכל הזמן אני חושפת עליך ועל היומולדת שלך.
דיברתי איתו בכלל על הרשות, ואיך הולך לו שם. אתה יודע, סתם דברים של יום-יום. והוא שאל אותי על פאריז, ואיך הולך לי שם. אתה יודע, רצה לשמוע קצת על משהו יותר זוהר מהחרא של עזה.
וככה במקרה, בין פאריז לרמאללה, אמרתי לו שיש לך יומולדת.
הוא אמר שהוא יודע, שהוא זכר לבד, אבל אני לא מאמינה לו.

באת לבקר אותי לפני כמה חודשים בפאריז, אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותך.
אתה מאוד עסוק עכשיו, אחרי שאתה מת. פתאום אתה כבר לא כלוא לך במוקטעה, ויש לך המון דברים לעשות והמון מקומות להיות בהם.
אז באת גם אליי, יא ראיס שילי, בדיוק בין שוויץ לספרד, והקדשת לי קצת זמן. אתה יודע, לדבר קצת. להתעדכן.

אבל עבר כל-כך הרבה זמן, ונפגשנו לכל-כך קצת זמן, שאפילו לא ניסיתי להתחיל לעדכן אותך בכל מה שקרה. אבל נו, אתה בטח יודע כבר לבד. ואם לא, כנראה שזה לא כל-כך מעניין אותך.

אז באת לבקר אותי לפני כמה חודשים בפאריז, וראינו באחת החנויות את הדבר הזה, שעל השלט שלו היה כתוב:

ARAB JEWEL TOE POST CHOC LEATHER

(ואפילו יש לינק...)

ואתה הסתכלת, ואהבת
ואפילו מדדת וזה התאים לך
ואמרתי לי - וואלה חביבתי, את זה תקני לי ביומולדת.

ואני זכרתי, שלא תחשוב.

את התאריך זכרתי ואת המתנה זכרתי ואת הכל זכרתי.
אבל חשבתי לעצמי,
נו... אני מכירה אותך לא מהיום, יא ראיס
וגם לא מאתמול.

כבר ראיתי בראש שלי איך אני טורחת ומתרוצצת בחנויות ומחפשת ומבזבזת את הכסף היקר שלי ושל הרשות על הערב ג'ול טו הזה, ועוטפת לך בעטיפת מתנה יפה, ואפילו מצרפת לזה איזה כרטיס ברכה כזה יפה ומסוגנן וכותבת גם אל-מכתוב יפה ומצרפת למתנה, ואז אני מתקשרת אליך לאחל לך ברכות יפות ליומולדת ושואלת איפה אתה ומה אתה עושה ויאללה בוא תיקח את המתנה או שאני אבוא אליך ואביא לך את המתנה,
ואתה אומר (ככה בראש שלי), וואלה חביבתי, תודה רבה. מה שלומך? אני הכל בסדר, אל חמדולילה. אבל מה, קצת ממהר. אז בפעם אחרת, הא חביבתי?

אז לא קניתי
ואפילו לא התקשרתי.


ואבו-מאזן?
הוא התקשר בסוף?





שילך,
סוהא.

יום שישי, אפריל 29, 2005

דליפרי סטטוס נוטיפיקיישן (פיילור)

This is an automatically generated Delivery Status Notification.
Delivery to the following recipients failed:
ra'ais@heaven.com




זה מה שקיבלתי, אבל בואו נתחיל מההתחלה של הסיפור, הא?

אתם יודעים מה... נתחיל אפילו קצת לפני ההתחלה של הסיפור. עוד לפני הסיפור, כמה מילים על הראיס.

הייתם מאמינים שאפשר להתאהב בי?
זה בסדר, אתם יכולים להגיד "לא". ככה גם אני רציתי להגיד.
אבל פעם, וזה היה לפני הרבה שנים, מישהו פתאום התאהב בי.
אמנם רק אחד, הוא היה הראשון והיחיד והאחרון, אבל מספיק אחד בשביל להוכיח שזה אפשרי. ואתם בטח מבינים את המשמעות של הגילוי הזה, בלי שאני אשפוך כאן הרבה מילים על זה, נכון?

אבל, נו... גם זה נגמר מתישהו.
בטח אפילו אתם שמעתם שכבר נפרדנו, וגם מערכת היחסים המוזרה וההזויה שהיתה לנו נגמרה.

את זה רציתי לכתוב לכם פעם, אבל בסוף מחקתי.


לפני כמה ימים היה לו יומולדת, לראיס שלנו. שלי.
כן, כן. אני יודעת שאנחנו כבר לא ביחד, והוא חי (כלומר, מת) במקום אחר בכלל. כן, אני יודעת שאנחנו כבר הרבה זמן לא מדברים, ואפילו את שני המכתבים שכתבתי לו והראיתי לכם כאן מאז שהוא מת, אני אפילו לא שולחת. כי מה הטעם?

אבל... לא להתקשר ביומולדת?
לדעתי זה מין קו אדום כזה, נקודת ציון, אבן דרך, איך שלא תקראו לזה.
לא להתקשר ביומולדת זה לשים תמרור: "סוף הדרך".
ומה, שאני אשים כזה תמרור על הראיס ועליי?
קצת מפחיד.

מצד שני, להתקשר? ככה פתאום, אחרי כל כך הרבה זמן שלא דיברנו?
והוא בכלל זוכר אותי? (הרי לי הוא היה כל-כך משמעותי, כבר סיפרתי לכם. אבל אני מבחינתו, מה אני? עוד פסיק אחד בספר שלו)
ומה אני אגיד לו? ומה הוא יגיד לי?

וכמו שהסופרת הישראלית שלכם כותבת, צריך סוף לסיפור אהבה.

אבל אמנם צריך סוף, אבל דווקא עכשיו?

ככה התלבטתי ימים ולילות, וגם את ההתלבטות הזו כתבתי כאן ומחקתי.



בסופו של דבר, ביום של היומולדת שלו, עד שעות הערב בכלל שכחתי מזה.
הדחקתי כנראה, כמו שהפסיכולוגים אומרים.
בערב נזכרתי, והתלבטתי לי כהוגן, ובסוף החלטתי ללכת על דרך הפשרה ולכתוב לו מכתב. אי-מייל, כמו שהאמריקאים אומרים. כי מכתב אמיתי אי-אפשר לשלוח לאיפה שהוא נמצא, אבל מסתבר דווקא שאי-מייל אפשר.

7,500 אתרים מצאתי בגוגול כשחיפשתי "אימייל טו הבן".
בהתחלה קצת פחדתי, כי הוא בהבן של המוסלמים ואני בכלל נוצריה, אבל באתר היה כתוב שיש רק הבן אחד ויש הל אחד.


אז כתבתי לו.
כתבתי לו בזהירות בזהירות, מילים שקטות ועדינות, ושלחתי....
לא עברו חמש דקות, וכבר חיכתה לי תמונה קטנה של מעטפה בלמטה של המחשב. נכנסתי למעטפה וכבר חשבתי שתהיה לי שם תשובה מהראיס, אבל מה שקיבלתי זה כל מיני שטויות באנגלית, מה שכתבתי לכם כאן למעלה.
דיליברי סטטוס נוטיפיקיישן, כלומר - הודעה על הסטטוס של השליחה.
ובסוגריים - פיילור. כשלון.
יעני, לא קיבל את המייל.

לא התעצלתי, ועשיתי קופי למכתב ועשיתי פייסט ושלחתי שוב אימייל טו הבן במילים זהירות ושקטות....
בטח ניחשתם. לא עברו חמש דקות, תמונה של מעטפה, דיליבירי סטטוס נוטיפיקיישן - פיילור. כשלון.
יעני, אין מייל.

נו, לא היתה לי ברירה. שוב קופי, שוב פייסט, שוב אימייל טו הבן, שוב מילים זהירות ושקטות ועדינות, שוב חמש דקות, שוב מעטפה, דיליבירי סטטוס. כשלון.

ושוב שלחתי, קופיפייסטאימיילטוהבןמיליםזהירותחמשדקותמעטפהסטטוס. כשלון.

ארבע פעמים שלחתי לו אימייל טו הבן, ובסוף התייאשתי.

כל זה היה ביום שלישי בלילה,
וכבר כתבתי כאן הכל - אבל ברגע האחרון מחקתי.

אתמול היה יום רגיל, לא משהו מיוחד.
סתם יום של חול, וליהודים - סתם יום של חול המועד.
לא ניסיתי לשלוח שוב, כי התאריך של היומולדת עבר.
וכבר ציירתי לעצמי את בראש את התמרור של סוף הדרך על היחסים של הראיס ושלי, וכאילו לא מספיק שהייתי צריכה להתמודד קודם עם המוות של הראיס - עכשיו גם המוות של המערכת יחסים שלנו. קודם היא פשוט לא היתה, אבל עכשיו פתאום היא מתה, והנוכחות המתה שלה מילאה אותי.

זהו. עכשיו זה באמת זהו. אין יותר שיחות, ואין יותר לראות אותו, ואין יותר מכתבים, ואין יותר מחשבות, ואין יותר כלום. וגם שנה הבאה ביומולדת אין כלום, כי אחרי ששנה אחת לא אמרת מזל טוב, אי אפשר להתקשר שוב פתאום אחרי שנה. אי אפשר. זהו. נגמר.

וכנראה זה הגורל, עם ארבה אימיילים של דיליברי סטטוס ושל כשלון.
איזה מזל, שיש לי כזה גורל בטוח בעצמו ויציב, שיודע מה הוא רוצה ומה קורה.

וגם את כל המונולוג פרידה ומוות הזה כתבתי כאן אתמול, ומחקתי אותו. כי מה כבר מעניין אתכם מונולוג פרידה ומוות, הא?






מה אני אגיד לכם.
אפילו תמונה של מעטפה לא הייתה.
במקרה, ממש במקרה, פתחתי את האאוטלוק שלי ובאינבוקס ראיתי 1 בתוך סוגריים, ופתאום ברשימה של המכתבים השם שלך הופיע שם, מודגש. פעמיים לחצתי, וקראתי את המילים שאתה כתבת. גם הן היו זהירות, ושקטות, ועדינות.
לא אמרו הרבה, מרוב זהירות ושקט ועדינות. כמעט שתקו.
קראתי במבט אחד את הכל, ואז קראתי את השורות הראשונות ואז את השורות האחרונות ואז קראתי הכל, שורה אחרי שורה.
כלום לא אמרת שם, אבל כל הרגשות והמחשבות הציפו את כל הגוף שלי ואת הלחיים והשערות. וגם את העיניים.
עלק גורל בטוח ויציב.

ואת כל ההשתפכויות האלה, אחרי שהם יצאו לי מהעיניים והראש, כתבתי לכם פה, לשתף אתכם, שתדעו. אבל, נו, אתם בטח כבר מנחשים לבד. לא שלחתי בסוף.




ואחר כך חשבתי,
וואלה
איזה פדיחות.
כל הרבה השקעתי באימייל טו הבן זהיר ושקט ועדין,
ובסוף הצפתי את הראיס שלי בארבעה אימיילים.
מעניין מה הוא חשב על זה...
את זה כבר הייתי חייבת לכתוב לכם
וגם לשלוח.

יום רביעי, מרץ 16, 2005

אם אני לא זוכרת, זה אומר שאני לא מתגעגעת?


אני מתגעגעת אליך, יא ראיס. את זה אני אומרת כפר מעכשף, שלא תחשוף לרגע אחד שאני לא מתגעגעת. למרות שביקשתי ממך שלא תיתן לי להתגעגע אליך.

ואני לא שכחתי אותך, יא ראיס. את זה אני גם אומרת ישר בהתחלה, שלא תחשוף לרגע אחד שאני שכחתי.
לא שכחתי אותך, אפל שכחתי איך אתה נראה.

היית מאמין?
אתה, שהזקן שלך היה תלוי שם בעזה המלוכלכת שלך על הקירות כמו דודי בלסר של אל-יהוד, וגם כאן בבאריז היו לפעמים תמונות שלך בעיתון, דפקא אותך שכחתי. את איך שאתה נראה.
זכרתי שיש לך זקן, וזכרתי שיש לך שיער שבעם מזמן היה שחור ובעם לא מזמן היה אפור, וזכרתי גם שתמיד לפשת את המדים האלה בשפיל להרגיש כמו ילד בן 18. לא זכרתי את הבנים שלך.

אולי אתה מתחיל לקיים את הבקשה שלי, שלא אתגעגע אליך?
לא ככה רציתי שזה יהיה.

יכול להיות שזה אפשרי?
שלאט לאט מפסיקים לזכור
ולאט לאט מפסיקים להתגעגע
ולאט לאט מפסיקים לאהוף?

אני מאוד מקפה, בלי להעליף אותך בעלי האוהף.

היה לי קשה לאהוף אותך כשהיית חי,
וקשה לי לאהוף אותך עכשיף כשאתה מת.

אני עדיין מתגעגעת, שלא תחשוף. ועדיין חושפת עליך, גם בלי לזכור איך הבנים שלך נראות. אני זוכרת את האף שלך, ואת השפתיים, והעיניים, והלחיים. זוכרת כל חלק בך. אבל לא מצליחה להעלות לי בראש תמונה של הכל ביחד. אבל אני עדיין חושפת עליך.

ועדיין חושפת, למרות שמה זה עוזר לנו שאני חושפת ומה זה עוזר לנו שאני מתגעגעת. ומה זה עוזר לנו שאני אוהפת?
ואתה? אתה אוהף?

מצאת לך מישהי שם, בגיהנום או איפה שאתה לא נמצא?
אני יודעת שגם לפני שמתת היתה לך מישהי שם ברמאללה המסריחה שלך, ואף בעם לא הפנתי למה אתה לא עוזב אותה ובא לכאן לבאריז.

אבל לך היו את האנשים שלך שם בפלסטין. ולי? לי לא היה כלום.
לי היה אותך,
ועכשיו גם זה אין.

והיתה לי האהפה שלך אליי,
וגם זה אין.

והיתה לי האהפה שלי אליך,
ו...וזהו, יא ראיס, בעלי האוהף.
הנה נגמר לו עוד מכתוב שאני לא שולחת,
גם כי זה כואף מידי ואישי מידי בשפיל לשלוח
וגם כי אני לא יודעת מה הכתופת החדשה שלך שם בגיהנום.


שלך תמיד,
סוהא.

יום שישי, ינואר 14, 2005

זאת סיבה לא להתקשר?

בן אלף שרמוטות, ככה אמרו עליך בעם. תסלח לי שאני אומרת לך את זה, אבל לא בטוחה כל-כך שטעו.

חשפת שהכל יהיה אותו דפר?
חשפת שאתה עכשיו תירקב לך בגיהנום, ואני אסבול לי בשקט בבאריז הקרירה ולא נדבר אחד עם השני ולא נשלח אחד לשניה צ'קים, ומה בדיוק חשפת שיחזיק אותנו ביחד?
שוּ?
האהפה שלנו?

גם אם חשפת, אז הנה עופדה שטעית. אתה אולי אומר ליעצמך מה ביתאום והכל בסדר ואז מה אם אנחנו לא מדברים ואז מה אם אחד מת ורקוב והשניה חיה, זוהרת ובורחת כמו ברח נרקיס באמצע הביצה ששמה באריז. אז מה, אתה אומר, זאת סיבה להפסיק להיות ביחד?

זה לא שיש ראיס חדש, לפני שאתה כפר מתחיל לחשוף. הליצן הזה שהתמודד עכשיף בבחירות, בקושי מזכיר האיחוד הלאומי הוא יכול להיות, בטח שלא ראיס.
וזה גם לא שהפסקתי לאהוף אותך.
אני אוהפת אותך, יא ראיסי. אפל אוהפת אותך כאן, חי ואיתי.

מדי בעם אני הולכת לעשות סיאנס או שאתה בא לי בתוך הסיוטים בלילה ואנחנו נפגשים. אתה מדבר איתי, כאילו אנחנו עדיין שנינו כאן בעולם הזה, בין רמאללה לבאריז.
ובעם אחת, יא בן אלף שרמוטות, ממש לפני שזהווא העירה אותי מהחלומות ואתה נעלמת, אמרת לי - יא סוהא חביבתי, אל תתני לי להתגעגע.
אתה מסבר לי על הגיהנום שלך ועל איך התגלחת ואיך סוףסוף כשאתה כל הזמן ליד אש וחם לך אז השפתיים כבר לא רועדות. ואתה מתבלא למה אני לא מדברת.

מה אתה רוצה שאני אגיד לך? שבעם היינו מדברים כל הזמן והייתי מסברת לך כל הזמן איזה קוראסון אכלתי היום ומה היה האורך של הבגט שלי והיינו משווים גדלים. ועכשיף מה, בעם בחודש אנחנו מדברים ואני אספר לך בתאום על הבגטים היומיומיים שלי?
מה אתה רוצה שאני אגיד לך? שאני כבר לא מרגישה קשורה, שאני לא מרגישה בטוחה, שאני לא מרגישה ביחד, שאני לא מרגישה בנוח לדבר?
מה אתה רוצה שאני אגיד לך? שאכזבת אותי? אז הנה, אני אומרת.

אהפה זה דפק מאוד מאוד חלש, לא מדביק שום דבר. אהפה זה יופי, אבל זה לא מסביק לכלום. אין, יא ראיס, אין תחליף ללהיות כאן ואיתי.

שלך תמיד,
סוהא.