יא ראיס, כבר כמעט שנתיים לא כתבתי לך. ומה שפה הולך, שלא תדע.
אבל גם מה שאתה יודע - שתדע לך שזה לא תמיד נכון. לא יודעת איזה שמועות הגיעו אליך שם למעלה או שם למטה, יא ראיס שלי, אבל אתה היית האיש של חיי.
לא בגדתי בך, זה כבר חשוב לי להבהיר מראש. לא בגדתי.
גם אם התחתנתי עם מישהו אחר, ואני לא אומרת שכן, אבל גם אם כן - לא בגדתי בך. גם אם התחתנתי עם מישהו אחר, לא אהבתי מישהו אחר. אתה האיש של חיי והראיס של חיי, ומאז שהלכת לא היה לי עוד איש ולא היה לי עוד ראיס.
בלב, זאת אומרת. כי ראיס היה, הרי מייד אחרי שאתה הלכת היה ראיס חדש.
וגם איש היה, כי כמה כבר אישה יכולה להיות בלי בעל?
אולי גם בלב קצת בגדתי. אתה האיש של חיי, אבל היו לי גם חיים לפניך. וגם אנשים לפניך.
לפני כמה ימים כשטיילתי לי ברחובות של מלטה - כי מתוניס כבר גירשו אותי כמו שפעם גירשו אותך - פגשתי את סומרי, שהיום קוראים לו אבו-דין. אבל אני הכרתי אותו פעם, כשאבו-דין היה סומרי ואבא של סומרי היה אבו-סמיר. כי סמיר היה השם האמיתי, אבל כולם הכירו אותו בתור סומרי.
אם אני צריכה לחזור אחורה אחורה, אני חושבת שסומרי היה האהבה הראשונה שלי. זה היה בגיל 12 בערך. היו גם אהבות קטנות, בגיל קטן יותר - אבל אני לא חושבת שילדה בת 8 יודעת באמת לאהוב. אני לא בטוחה שאני יודעת לאהוב, ואני בטוחה שאתה לא יודע לאהוב. לא אישה, לפחות. אתה ידעת לאהוב בילאדי שלך ועם שלך ותנועות שחרור שלך. וגם מצלמות אתה ידעת לאהוב, ועיתונאים שיראיינו אותך ויכתבו עליך. את זה ידעת לאהוב. אבל אותי לא ידעת לאהוב, וזה בסדר.
בגיל 12 בערך פגשתי אותו, את סומרי, וזה תלוי איך עושים חישוב אבל אולי הוא היה האהבה הראשונה שלי. עם כל כך הרבה כאבים מאהבה, אף פעם חשבתי מי היה הראשון. אבל זה כנראה הוא. אני לא חושבת שמה שהיה לי לפניו זה היה אהבה.
הכאב הכי גדול הוא מהאהבה הכי גדולה, שזה אתה. אתה האהבה הכי גדולה ואתה גם הכאב הכי גדול. והוא הראשון. האהבה הראשונה והכאב הראשון, וההרגשה הנוראה הזו של לנסות לעקור את המוח שלך מתוך הגולגולת רק כדי להפסיק לרגע אחד לחשוב עליו.
אם ככה מודדים אהבה, לפי זה שאי אפשר להפסיק לחשוב עליו, אז הוא בטח האהבה הראשונה.
ותראה אותך, ראיס. אתה באחוזת קבר המפוארת שלך ואני עוד לא מפסיקה לחשוב עליך ולכתוב לך מכתבים. שלא תחשוב שמישהו אחר אהבתי יותר. לא אהבתי את סומרי יותר, אהבתי אותו שונה.
ראשון.
קינאתי בו נורא. רציתי להיות אישתו, או חברה טובה, או החבר הכי טוב שלו, או החולצה שלו, או הוא עצמו. קינאתי בו נורא, ואם ככה מודדים אם זה אהבה - אז הוא האהבה הראשונה. כן ראיס, קינאה זה אהבה. קינאתי בו כי חשבתי שהוא הדבר הכי מושלם שיש, ובגלל זה גם אהבתי אותו. והוא באמת היה מושלם, במובנים מסוימים.
כן, איש של חיי, גם אותך אהבתי וגם רציתי להיות החולצה שלך. אבל אתה העדפת שאהיה האקדח שלך. רציתי להיות אישתך, ואתה היית נשוי למהפיכה.
אחר-כך נפרדו דרכנו. אחרי כמה שנים, אני קצת התבגרתי וסומרי קצת התבגר. אתה היית אז כבר מבוגר, ראיס, אבל אני הייתי אז עוד רק נערה. שוב פגשתי את סומרי, והפעם כבר לא קינאתי. לא קינאתי ולא אהבתי ולא מושלם. הוא היה שחצן, ככה אני זוכרת אותו יא ראיס שלי. שחצן ויהיר ועוד מילים שאל-יהוד אומרים על מישהו לא נחמד. היה בו משהו דורסני ומתנשא. הוא הקרין כלפי חוץ חוסר נחמדות. לא אהבתי אותו אז, יא ראיס שלי. לא אהבתי ולא מושלם ולא קינאתי. לא רציתי להיות אישה שלו ולא חברה ולא חבר טוב ולא חולצה ולא הוא עצמו.
אני אפילו זוכרת פעם אחת שהוא הקיא. הקיא, יאסר. היית מאמין? איך אפשר לאהוב בן אדם מקיא?
אולי קצת קינאתי, יא ראיס שלי. אני לא זוכרת, זה היה מזמן. אולי טיפה רציתי להיות סומרי, אולי היתה איזו טיפת קנאה מתחבאת איפשהו. אני באמת לא זוכרת, עברו שנים מאז. אולי רציתי להיות חולצה שלו. אתה, יא ראיס, אפילו חולצה לא לבשת. רק החליפה המכוערת הזאת של המדים הישנים. אתה היית משהו אחר, רציתי תמיד לרוץ איתך קדימה. איתך ואחריך. עם סומרי, רציתי רק להישאר מאחור.
אבל לא אהבתי אותו אז, בתקופת הנערות שלי.
וזהו, בעצם.
זה הסיפור של סומרי, ומאז לא ראיתי אותו. עד לפני כמה ימים, כשירדתי למטה לרחוב במלטה וחיפשתי קרואסונים טריים, כי הילדה רגילה לאוכל של פאריז, יא ראיס. וגם אני.
לא יודעת מה סומרי חיפש שם. לא דיברתי איתו. ראיתי אותו שם, הולך ברחוב. אמרתי לו שלום. הוא אמר גם לי שלום, אבל לא יודעת אם הוא זיהה אותי או שהוא ידע באמת מי אני.
אתה תמיד ידעת מי אני, ואני ידעתי מי אתה. אבל תראה לאן זה הוביל אותנו.
רק שלום הוא אמר לי, בלי שום רמז או סימן שהוא זוכר אותי. והוא הלך, ואני הלכתי לקנות קרואסונים שיהיה לזהווא, ושיהיה גם לי קצת בבית. וגם אכלתי שם קרואסון חמאה, ולא חיכיתי לבית כי הוא הכי טוב כשהוא טרי.
שתיתי גם קפה, ואתה עדיין הגבר של חיי. וקראתי שם עיתון, בבית קפה של הקרואסון. וגם קרואסון שקדים הזמנתי, שיהיה לי מה לאכול כשאני קוראת עיתון. וכוס קטנה של אייס קפה, שזה כמו קפה שחור שאתה היית שותה יא ראיס שלי רק עם קצת חלב ובפריזר. וגם קרואסון שוקולד, וסיימתי לקרוא עיתון וסיימתי לשתות קפה והלכתי הביתה ואתה הגבר של חיי, ראיס שלי, אבל מאז אני כל הזמן חושבת על איך אני רוצה להיות אישתו. או החולצה שלו.
אבל גם מה שאתה יודע - שתדע לך שזה לא תמיד נכון. לא יודעת איזה שמועות הגיעו אליך שם למעלה או שם למטה, יא ראיס שלי, אבל אתה היית האיש של חיי.
לא בגדתי בך, זה כבר חשוב לי להבהיר מראש. לא בגדתי.
גם אם התחתנתי עם מישהו אחר, ואני לא אומרת שכן, אבל גם אם כן - לא בגדתי בך. גם אם התחתנתי עם מישהו אחר, לא אהבתי מישהו אחר. אתה האיש של חיי והראיס של חיי, ומאז שהלכת לא היה לי עוד איש ולא היה לי עוד ראיס.
בלב, זאת אומרת. כי ראיס היה, הרי מייד אחרי שאתה הלכת היה ראיס חדש.
וגם איש היה, כי כמה כבר אישה יכולה להיות בלי בעל?
אולי גם בלב קצת בגדתי. אתה האיש של חיי, אבל היו לי גם חיים לפניך. וגם אנשים לפניך.
לפני כמה ימים כשטיילתי לי ברחובות של מלטה - כי מתוניס כבר גירשו אותי כמו שפעם גירשו אותך - פגשתי את סומרי, שהיום קוראים לו אבו-דין. אבל אני הכרתי אותו פעם, כשאבו-דין היה סומרי ואבא של סומרי היה אבו-סמיר. כי סמיר היה השם האמיתי, אבל כולם הכירו אותו בתור סומרי.
אם אני צריכה לחזור אחורה אחורה, אני חושבת שסומרי היה האהבה הראשונה שלי. זה היה בגיל 12 בערך. היו גם אהבות קטנות, בגיל קטן יותר - אבל אני לא חושבת שילדה בת 8 יודעת באמת לאהוב. אני לא בטוחה שאני יודעת לאהוב, ואני בטוחה שאתה לא יודע לאהוב. לא אישה, לפחות. אתה ידעת לאהוב בילאדי שלך ועם שלך ותנועות שחרור שלך. וגם מצלמות אתה ידעת לאהוב, ועיתונאים שיראיינו אותך ויכתבו עליך. את זה ידעת לאהוב. אבל אותי לא ידעת לאהוב, וזה בסדר.
בגיל 12 בערך פגשתי אותו, את סומרי, וזה תלוי איך עושים חישוב אבל אולי הוא היה האהבה הראשונה שלי. עם כל כך הרבה כאבים מאהבה, אף פעם חשבתי מי היה הראשון. אבל זה כנראה הוא. אני לא חושבת שמה שהיה לי לפניו זה היה אהבה.
הכאב הכי גדול הוא מהאהבה הכי גדולה, שזה אתה. אתה האהבה הכי גדולה ואתה גם הכאב הכי גדול. והוא הראשון. האהבה הראשונה והכאב הראשון, וההרגשה הנוראה הזו של לנסות לעקור את המוח שלך מתוך הגולגולת רק כדי להפסיק לרגע אחד לחשוב עליו.
אם ככה מודדים אהבה, לפי זה שאי אפשר להפסיק לחשוב עליו, אז הוא בטח האהבה הראשונה.
ותראה אותך, ראיס. אתה באחוזת קבר המפוארת שלך ואני עוד לא מפסיקה לחשוב עליך ולכתוב לך מכתבים. שלא תחשוב שמישהו אחר אהבתי יותר. לא אהבתי את סומרי יותר, אהבתי אותו שונה.
ראשון.
קינאתי בו נורא. רציתי להיות אישתו, או חברה טובה, או החבר הכי טוב שלו, או החולצה שלו, או הוא עצמו. קינאתי בו נורא, ואם ככה מודדים אם זה אהבה - אז הוא האהבה הראשונה. כן ראיס, קינאה זה אהבה. קינאתי בו כי חשבתי שהוא הדבר הכי מושלם שיש, ובגלל זה גם אהבתי אותו. והוא באמת היה מושלם, במובנים מסוימים.
כן, איש של חיי, גם אותך אהבתי וגם רציתי להיות החולצה שלך. אבל אתה העדפת שאהיה האקדח שלך. רציתי להיות אישתך, ואתה היית נשוי למהפיכה.
אחר-כך נפרדו דרכנו. אחרי כמה שנים, אני קצת התבגרתי וסומרי קצת התבגר. אתה היית אז כבר מבוגר, ראיס, אבל אני הייתי אז עוד רק נערה. שוב פגשתי את סומרי, והפעם כבר לא קינאתי. לא קינאתי ולא אהבתי ולא מושלם. הוא היה שחצן, ככה אני זוכרת אותו יא ראיס שלי. שחצן ויהיר ועוד מילים שאל-יהוד אומרים על מישהו לא נחמד. היה בו משהו דורסני ומתנשא. הוא הקרין כלפי חוץ חוסר נחמדות. לא אהבתי אותו אז, יא ראיס שלי. לא אהבתי ולא מושלם ולא קינאתי. לא רציתי להיות אישה שלו ולא חברה ולא חבר טוב ולא חולצה ולא הוא עצמו.
אני אפילו זוכרת פעם אחת שהוא הקיא. הקיא, יאסר. היית מאמין? איך אפשר לאהוב בן אדם מקיא?
אולי קצת קינאתי, יא ראיס שלי. אני לא זוכרת, זה היה מזמן. אולי טיפה רציתי להיות סומרי, אולי היתה איזו טיפת קנאה מתחבאת איפשהו. אני באמת לא זוכרת, עברו שנים מאז. אולי רציתי להיות חולצה שלו. אתה, יא ראיס, אפילו חולצה לא לבשת. רק החליפה המכוערת הזאת של המדים הישנים. אתה היית משהו אחר, רציתי תמיד לרוץ איתך קדימה. איתך ואחריך. עם סומרי, רציתי רק להישאר מאחור.
אבל לא אהבתי אותו אז, בתקופת הנערות שלי.
וזהו, בעצם.
זה הסיפור של סומרי, ומאז לא ראיתי אותו. עד לפני כמה ימים, כשירדתי למטה לרחוב במלטה וחיפשתי קרואסונים טריים, כי הילדה רגילה לאוכל של פאריז, יא ראיס. וגם אני.
לא יודעת מה סומרי חיפש שם. לא דיברתי איתו. ראיתי אותו שם, הולך ברחוב. אמרתי לו שלום. הוא אמר גם לי שלום, אבל לא יודעת אם הוא זיהה אותי או שהוא ידע באמת מי אני.
אתה תמיד ידעת מי אני, ואני ידעתי מי אתה. אבל תראה לאן זה הוביל אותנו.
רק שלום הוא אמר לי, בלי שום רמז או סימן שהוא זוכר אותי. והוא הלך, ואני הלכתי לקנות קרואסונים שיהיה לזהווא, ושיהיה גם לי קצת בבית. וגם אכלתי שם קרואסון חמאה, ולא חיכיתי לבית כי הוא הכי טוב כשהוא טרי.
שתיתי גם קפה, ואתה עדיין הגבר של חיי. וקראתי שם עיתון, בבית קפה של הקרואסון. וגם קרואסון שקדים הזמנתי, שיהיה לי מה לאכול כשאני קוראת עיתון. וכוס קטנה של אייס קפה, שזה כמו קפה שחור שאתה היית שותה יא ראיס שלי רק עם קצת חלב ובפריזר. וגם קרואסון שוקולד, וסיימתי לקרוא עיתון וסיימתי לשתות קפה והלכתי הביתה ואתה הגבר של חיי, ראיס שלי, אבל מאז אני כל הזמן חושבת על איך אני רוצה להיות אישתו. או החולצה שלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה