יום שלישי, ינואר 17, 2006

סיבור של חורף

בּעם אחת בלפד, בכל ימי חיי - או יותר נכון, בכל ימי חייו של הראיס שלי - בגדתי בו.
בחיים לא הייתי מאמינה. בכל השנים שגרתי בשאנז אליזה, בעיר האורות, בעיר הכי רומנטית בעולם, תמיד נשארתי נאמנה לראיס המזוקן שלי.
ודווקא כאן, ברמאללה המאובקת והמיוזעת, שכל כולה מלאה עליפות וסקס אבּיל מזרח-תיכוני שהוא סקס אבּיל שלילי, סקס אבּיל של אופרדרפט. אלא אם מחובר אל המזרח תיכוני הזה גם כסף וממון, אז הוא באופרדרפט, דווקא כאן...
אפילו כסף לא היה לו. הוא אף בּעם לא אמר או אפילו רמז שיש לו הרבה כסף, אפל ראו עליו שלפחות לא חסר לא כסף. וגם זה משהו. הוא גם לא היה הכי יפה בעולם. אפילו לא הכי יפה בעולם הערפי. אפילו ברמאללה תמסאו בּו ושם יותר יפים ממנו.

זה היה בחורף. לא חורף כמו של היום, אלא חורף כמו של אתמול או שלשום. חורף קר ורטוף. הגשם דופק על החלון והרוח מרפרפת על בּני הלף, ומדגישה תוך שהיא חולפת דרכו את החלל שבו. הוא ריק והוא לפד, אפילו כלף לא עופר בּו.
אני הייתי אז נשואה למישהו שהיה כמעט מלך העולם. הראיס הכל יכול והבלתי מעורער של הרשות הפלסטינית, לא כמו האפרוח המרוט שהחליף אותו בתפקיד.
הוא, כך הסתבר לי בדיעפד, היה גם הוא תפוס. היתה לו חפרה, אפל אז לא ידעתי את זה. אני הייתי סריכה לחמוק ולהסתתר מהראיס שלי, ונראה כאילו הוא חופשי ומשוחרר מכל דאגה כזו. רק כשהוא נפרד מהחפרה שלו, הוא סיבּר לי על זה. במין נונ-שלנטיות כזאת, כאילו תמיד ידעתי, כאילו תמיד עמדו ביני לבינו הראיס שלי והפאטמה שלו, והנה עכשיו הפאטמה שלו בּינתה את המקום וכל מה שנשאר זה הראיס שלי.

אני והוא, באותו זמן, לא היינו ממש ביחד - אפל גם לא ממש היינו בנפרד. היינו ביחד, עד כמה שאשת הראיס יכולה להיות עם אחד מנתיניה. כשהוא נפרד מהפאטמה שלו, הוא היה עסוף. כאילו בא אליי כדי שאנחם אותו. כאילו אני סתם איזו ידידה שלו, כזאת שמדברים איתה על כדורגל ומסף החסה בשטחים, ולא.... ולא משהו אחר. אני אפילו מפחדת לכתוף מה.
באחד מלילות החורף, כשהגשם דפק על החלון ועל הגג ועל הראש, הראיס שלי היה באיזו ישיפה או אולי במצור או במשהו. הוא כפר היה בלי פאטמה שלו, הוא ישף על הסבּה בבית שלו או במחנה פליטים שלו או איפה שהוא גר, ואני ישפתי על הסבּה בארמון הנשיאותי, בבית שלי ושל הראיס שלי.
את רוצה לשתות שוקו חם ביחד, הוא שאל אותי.
ואם הראיס שלי יחזור, ואני לא אהיה? סירפתי בנימוס, עד כמה שהסבר שבעלי סריך לחזור הוא הסבר מנומס במערכת יחסים רומנטית.
אז בואי נשתה שוקו חם ביחד, כל אחד בבית שלו. ביחד ובנפרד, הוא הציע. והסיסמה הזו, ביחד ובנפרד, ליוותה אותי שנים רבות בעפר ועוד תלווה אותי לעתיד (עד שיישאר רק ה"בנפרד" ובלי "ביחד"), אז הסכמתי.

הגשם נמזג מהשמיים והשוקו החם נמזג לספלים, וישפנו לנו ביחד, הוא בביתו ואני בארמוני, שותים שוקו.
זה היה כמעט רומנטי כמו התיאור הזה, אפל קצת מלאכותי. אני לא שתיתי שוקו, סתם ישפתי לי לפד על הסבּה. הוא שתה שוקו, או אולי גם הוא סתם שיקר. אפל השוקו היה תירוץ טוף לשתוק קצת.
אהפתי לשתוק, ואהפתי לשמוע אותו שותק. אהפתי לשמוע את הנשימות לו, ואת המחשפות שלו. אני לא יודעת אם גם הוא הקשיף כשאני שתקתי, אפל בטח המחשפות שלי בּחות מעניינות מהמחשפות שלו.

באחד מלילות החורף, כשהגשם ירד וכל הכפישים היו רטופים איפה שהיה כפיש, וכל הדרכים היו מלאות בבוץ איפה שלא היה כפיש, והראיס שלי הלך לישון - אמרתי לו שאני סריכה ללכת לאנשהו. הראיס אפילו לא שאל לאן, ואני נסעתי להיבּגש איתו.
לא לקחתי אותו מהבית שלו, אז אני לא יודעת איך נראה הבית או הסלון הוא הסבּות או ספל השוקו שנגע בשפתיו יחד עם שפופרת הטלפון בלילה ההוא ששתינו שוקו ביחד ולחוד.
באותו לילה בגדתי בראיס שלי. בחיים לא חשפתי שבבּריז אהיה נאמנה ודווקא ברמאללה אפגוד. הייתי רוצה לכתוף כאן שמאז לא ראיתי אותו, כמין סיום דרמטי לסיבּור רומנטי, אפל זה לא נכון.
מאז ראיתי אותו בּו ושם, דיברתי איתו בּו ושם, נפגשנו בּו ושם. בכל זאת, המלכה הפלסטינית היא לא בדיוק דמות אנונימית בפלסטין ואי-אפשר להתנתק לחלוטין.
אני גם לא רסיתי להתנתק, אפל כשמדובר במצפים של ביחד ולחוד, לא תמיד שואלים. וגם אם שואלים, לא תמיד אפשר בכלל להתנתק.

2 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

סיפור של חרטא
כי לכותבת אין חוט שדרה

אנונימי אמר/ה...

בגידות, התנתקות, נשמע כמו סיפור סקס.