דיר באלאק, יא ראיס שילי
שלא תחשוף אפילו לרגע שלא זכרתי את אל-יומולדת שילך.
זכרתי, וואלאק זכרתי, ואפילו התקשרתי יום לפני לאבו-מאזן ואמרתי לו, ככה בדרך אגב, שלא יחשוף שזאת היתה המטרה שלי
ושלא יחשוף שכל הזמן אני חושפת עליך ועל היומולדת שלך.
דיברתי איתו בכלל על הרשות, ואיך הולך לו שם. אתה יודע, סתם דברים של יום-יום. והוא שאל אותי על פאריז, ואיך הולך לי שם. אתה יודע, רצה לשמוע קצת על משהו יותר זוהר מהחרא של עזה.
וככה במקרה, בין פאריז לרמאללה, אמרתי לו שיש לך יומולדת.
הוא אמר שהוא יודע, שהוא זכר לבד, אבל אני לא מאמינה לו.
באת לבקר אותי לפני כמה חודשים בפאריז, אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותך.
אתה מאוד עסוק עכשיו, אחרי שאתה מת. פתאום אתה כבר לא כלוא לך במוקטעה, ויש לך המון דברים לעשות והמון מקומות להיות בהם.
אז באת גם אליי, יא ראיס שילי, בדיוק בין שוויץ לספרד, והקדשת לי קצת זמן. אתה יודע, לדבר קצת. להתעדכן.
אבל עבר כל-כך הרבה זמן, ונפגשנו לכל-כך קצת זמן, שאפילו לא ניסיתי להתחיל לעדכן אותך בכל מה שקרה. אבל נו, אתה בטח יודע כבר לבד. ואם לא, כנראה שזה לא כל-כך מעניין אותך.
אז באת לבקר אותי לפני כמה חודשים בפאריז, וראינו באחת החנויות את הדבר הזה, שעל השלט שלו היה כתוב:
ARAB JEWEL TOE POST CHOC LEATHER
(ואפילו יש לינק...)
ואתה הסתכלת, ואהבת
ואפילו מדדת וזה התאים לך
ואמרתי לי - וואלה חביבתי, את זה תקני לי ביומולדת.
ואני זכרתי, שלא תחשוב.
את התאריך זכרתי ואת המתנה זכרתי ואת הכל זכרתי.
אבל חשבתי לעצמי,
נו... אני מכירה אותך לא מהיום, יא ראיס
וגם לא מאתמול.
כבר ראיתי בראש שלי איך אני טורחת ומתרוצצת בחנויות ומחפשת ומבזבזת את הכסף היקר שלי ושל הרשות על הערב ג'ול טו הזה, ועוטפת לך בעטיפת מתנה יפה, ואפילו מצרפת לזה איזה כרטיס ברכה כזה יפה ומסוגנן וכותבת גם אל-מכתוב יפה ומצרפת למתנה, ואז אני מתקשרת אליך לאחל לך ברכות יפות ליומולדת ושואלת איפה אתה ומה אתה עושה ויאללה בוא תיקח את המתנה או שאני אבוא אליך ואביא לך את המתנה,
ואתה אומר (ככה בראש שלי), וואלה חביבתי, תודה רבה. מה שלומך? אני הכל בסדר, אל חמדולילה. אבל מה, קצת ממהר. אז בפעם אחרת, הא חביבתי?
אז לא קניתי
ואפילו לא התקשרתי.
ואבו-מאזן?
הוא התקשר בסוף?
שילך,
סוהא.
שלא תחשוף אפילו לרגע שלא זכרתי את אל-יומולדת שילך.
זכרתי, וואלאק זכרתי, ואפילו התקשרתי יום לפני לאבו-מאזן ואמרתי לו, ככה בדרך אגב, שלא יחשוף שזאת היתה המטרה שלי
ושלא יחשוף שכל הזמן אני חושפת עליך ועל היומולדת שלך.
דיברתי איתו בכלל על הרשות, ואיך הולך לו שם. אתה יודע, סתם דברים של יום-יום. והוא שאל אותי על פאריז, ואיך הולך לי שם. אתה יודע, רצה לשמוע קצת על משהו יותר זוהר מהחרא של עזה.
וככה במקרה, בין פאריז לרמאללה, אמרתי לו שיש לך יומולדת.
הוא אמר שהוא יודע, שהוא זכר לבד, אבל אני לא מאמינה לו.
באת לבקר אותי לפני כמה חודשים בפאריז, אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותך.
אתה מאוד עסוק עכשיו, אחרי שאתה מת. פתאום אתה כבר לא כלוא לך במוקטעה, ויש לך המון דברים לעשות והמון מקומות להיות בהם.
אז באת גם אליי, יא ראיס שילי, בדיוק בין שוויץ לספרד, והקדשת לי קצת זמן. אתה יודע, לדבר קצת. להתעדכן.
אבל עבר כל-כך הרבה זמן, ונפגשנו לכל-כך קצת זמן, שאפילו לא ניסיתי להתחיל לעדכן אותך בכל מה שקרה. אבל נו, אתה בטח יודע כבר לבד. ואם לא, כנראה שזה לא כל-כך מעניין אותך.
אז באת לבקר אותי לפני כמה חודשים בפאריז, וראינו באחת החנויות את הדבר הזה, שעל השלט שלו היה כתוב:
ARAB JEWEL TOE POST CHOC LEATHER
(ואפילו יש לינק...)ואתה הסתכלת, ואהבת
ואפילו מדדת וזה התאים לך
ואמרתי לי - וואלה חביבתי, את זה תקני לי ביומולדת.
ואני זכרתי, שלא תחשוב.
את התאריך זכרתי ואת המתנה זכרתי ואת הכל זכרתי.
אבל חשבתי לעצמי,
נו... אני מכירה אותך לא מהיום, יא ראיס
וגם לא מאתמול.
כבר ראיתי בראש שלי איך אני טורחת ומתרוצצת בחנויות ומחפשת ומבזבזת את הכסף היקר שלי ושל הרשות על הערב ג'ול טו הזה, ועוטפת לך בעטיפת מתנה יפה, ואפילו מצרפת לזה איזה כרטיס ברכה כזה יפה ומסוגנן וכותבת גם אל-מכתוב יפה ומצרפת למתנה, ואז אני מתקשרת אליך לאחל לך ברכות יפות ליומולדת ושואלת איפה אתה ומה אתה עושה ויאללה בוא תיקח את המתנה או שאני אבוא אליך ואביא לך את המתנה,
ואתה אומר (ככה בראש שלי), וואלה חביבתי, תודה רבה. מה שלומך? אני הכל בסדר, אל חמדולילה. אבל מה, קצת ממהר. אז בפעם אחרת, הא חביבתי?
אז לא קניתי
ואפילו לא התקשרתי.
ואבו-מאזן?
הוא התקשר בסוף?
שילך,
סוהא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה