אני ומיס ביגי

בני אלף שרמוטות כולם.
זה מה שיש לי להגיד.

בכל מקום הם רודפים אותי,
והנה אפילו לכאן
לעיר האורות
המפלט שלי,
המקלט שלי
אפילו לכאן הם הגיעו.

מאז שפתחתי לי בלוג, בשביל שהראיס יוכל לקרוא ישר מה אני כותבת בלי לחכות שהמילים יעברו מהעולם הזה לעולם הבא, התחלתי להתעניין בבלוגים.
האמת, זה לא בדיוק מאז. יותר נכון, זה מאז שכתבו על הבלוג שלי בוואינט (יש קישור בצד). כתבו שם משהו על רחבי הבלוגוספירה. מאז, עניין אותי הבלוגוספירה הזה. וואלאק מעניין, לא?
חשבתי לעצמי, מה? לכולם יש בלוגים מעניינים כמו שלי?



אז
לא,

זה אני כבר אומרת לכם מראש. שלא תחשבו אחרת וסתם תתאכזבו.
רוב הבלוגים סתם משעממים.
אבל אתמול הלכתי לי לאיזה בלוג אחד, לקרוא דברים ישנים שכתבו
ומה אני מגלה??
שרמוטות גיליתי שם, וגם בני שרמוטות.



תמונה כזאת פרסמו שם. הסתה, פשוט הסתה
אין גבול לרוע ולאכזריות של אל-יהוד.
מילא להרעיל לנו בארות, אבל כזאת תמונה לפרסם??
אני נעלבתי שתדעו לכם, לא רק בשמי - ששמו אותי כמו תמונה של מיס ביגי מהחבובות, אלא בעיקר בשביל הראיס מנוחתו עדן ששמו אותו כמו קרמיט הצפרדע, רק כחול ועם זקן. וכובע אדום. וואלאק, זה יפה? לראיס שלי היה כובע אדום?

ואני? אה, מה תגידו עליי?
מה לי ולמיס ביגי הזאתי, וואלאק חזירה בלונדינית. טפו עליה ועל החזירים שלה.

הנה, תראו אותי ואת יאסר ביום החתונה שלנו. תראו איזה יפים וחגיגיים, עד שהמוות יפריד בינינו (אינשאללה)

נו, זה נראה לכם כמו צפרדע וחזירה?

והנה אני והראיס, וברקע איזו אוזן של איזה נשיא אמריקני.

זה נראה לכם בכלל דומה? אתם עווארים לאללה, הא?

והנה אני, בשמלה שלבשתי בליל כלולות, אחרי החתונה. אם אתם יודעים למה אני מתכוונת...

וזאת מיס ביגי אל-חזירה בשימלה שלה. טפו.

מה אני אגיד לכם?
וואלה, רחוק כמו פאריז מרמאללה.

רחוק כמו אני והראיס.

אבל מה?
אם להיות מיס ביגי,
אז רק בתור מלכה.

לפחות היא אוכלת טוב....