חמוס מתוק

תמיד אחרי שאני נפגשת איתך, אז עסוב לי וחמוס לי בפה. אני לא אוהפת להיבגש איתך.
שלא תפין אותי לא נכון, אני מאוד אוהפת להיבגש איתך. זה כיף, וזה נעים וזה מתוק וזה... אתה יודע.
(בעסם אתה לא יודע, כי אתה הרי בטח לא הרגשת כיף ונעים ומתוק וכמוני - אחרת לא היינו כמו שאנחנו עכשיו - זקן עלוב שקבור ברמאללה המאובקת ומלכה גולה בבאריז הנוססת).

אפל אחרי שהיינו נפגשים... אז זה היה לי עסוב. היה לי חמוס על הלשון וחמוס בתוך העיניים וחמוס בלף. כי נגמר.

זה היה בעם, כשעוד היינו נפגשים. אבל מאז שאתה מת, אנחנו כפר לא נפגשים...
לפעמים אני שוכחת את ההרגשה החמוסה הזאת וזוכרת רק את ההרגשה המתוקה, ואז אני רוסה לטוס עד רמאללה ולבוא אליך לבית קפרות במוקטעה שלך ולהרגיש שוף את המתוק הזה.

אבל אתה עסוק.
אתה מת, ועכשיף בא אליכם שכן חדש לשכונה - המלך פאהד. ואתה עסוק.
עסוק? או משחק אותה עסוק? אני לא יודעת.

וככה אני לא מרגישה את המתוק הזה של לראות אותך ולהיות איתך

וככה אני לא מרגישה את החמוס הסורב הזה שדוקר לי את העיניים והגרון והופך לגוש גדול ועסוב בתוך הבטן שלי, בזמן שאני עושה את הדרך הארוכה

לבד

מרמאללה המסריחה שלך

לעיר האורות הנוססת שלי

נוססת נוססת, אבל...

עדיף להיות הסמרטוט שלך בעזה

מאשר המלכה הפלסטינית הגולה בבאריז.

אוהפת, גם אם לא תמיד רואים

שילך תמיד,

סוהא.